תמונה גרפית
תמונה גרפית
ראשי תמונה גרפיתהצעות ופניות הציבור תמונה גרפיתמפת האתר תמונה גרפית
 תמונה גרפית
משרד הכלכלה> ממונה על זכויות עובדים זרים
פסיקה
תמונה גרפיתזהות המעסיק כללי
תמונה גרפיתזהות המעסיק - סיעוד
תמונה גרפיתזהות המעביד כשמעורבת בהעסקה חברת כח אדם או חברה לתיווך כח אדם
תמונה גרפיתאחריות נושא משרה בתאגיד
תמונה גרפיתהמשכיות זכויות כשהעובד נשאר והמעסיקים מתחלפים
תמונה גרפיתהחובה להתקשר בחוזה
תמונה גרפיתהסכמים קיבוציים - כללי
תמונה גרפיתהסכמים קיבוציים - עובדים בבניין
תמונה גרפיתשכר עבודה ושעות נוספות - סיעוד
תמונה גרפיתהחובה להפריש כספים לחסכון פנסיוני
תמונה גרפיתהחובה לשלם דמי הבראה
תמונה גרפיתדמי נסיעות
תמונה גרפיתניכויים מותרים מהשכר - כללי
תמונה גרפיתדמי תיווך
תמונה גרפיתחובת הנפקת תלושי שכר - סיעוד
תמונה גרפיתחתימת עובד על כתבי ויתור
תמונה גרפיתהליכים מנהליים כנגד מפירי חוקי עבודה
תמונה גרפיתהתערבות הממונה בהליכים
תמונה גרפיתחופשה שנתית ודמי חגים
תמונה גרפיתחילוט ערובה שהופקדה לטובת הבטחת זכויות עובדים
תמונה גרפיתכבילה של עובד למעסיק
תמונה גרפיתסחר בבני אדם לעבודה
תמונה גרפיתפיטורי עובדת בהריון
תמונה גרפיתפיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת עובדים זרים כללי - סיעוד
תמונה גרפיתפיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת עובדים זרים כללי - רגיל
תמונה גרפיתקניין רוחני - טופס
תמונה גרפיתרכיבים בשכר העבודה - כללי
תמונה גרפיתשכר עבודה ושעות נוספות - כללי
תמונה גרפיתתשלום שכר - הגנת השכר
 

גרסת הדפסה


ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע

קישור לפסק הדין:         עב (ב"ש) 1382/04 – אבאיי טלאייה נ' אפדור בע"מ (כב' הש' אילן סופר, מיום 9.5.05, פורסם ב"נבו")

 

עובדות:

שמונה תביעות של עובדים זרים.

מאז תחילת שנות ה- 90 ובסמוך לכך, החלה אפדור יחד עם שאר בתי המלון באילת להעסיק עובדים זרים, בעבודות ניקיון, במטבח ובמשק בית. חלק מהעובדים עבדו עם היתרים שקיבלה אפדור להעסקתם, וחלק הועסקו ללא היתר. שכרם של העובדים הזרים שולם בהתאם להסכם  הקיבוצי בענף המלונאות והנספח לו המיוחד לעיר אילת, כמקובל אצל העובדים הישראליים.נ

 

בחודש דצמבר 99' התקשרה אפדור עם הנתבעת 2 (להלן:" טלדור") בהסכם לפיו, התחייבה האחרונה לספק לאפדור עובדים זרים, אשר יעבדו בבתי המלון של אפדור באילת.ב

 

אין חולק, כי טלדור שילמה את שכרם של העובדים שסיפקה לאפדור, שלא בהתאם להסכם  הקיבוצי בענף המלונאות, אלא בהתאם לחוקי המגן.ו

 

השאלה האם בתי המלון באילת השייכים לרשת "הולידי אין", החלו להעסיק עובדים זרים באמצעות חברת כוח אדם, במטרה לחסוך בעלויותיהם ולהימנע מתשלום זכויות העובדים בהתאם להסכם הקיבוצי החל בענף המלונאות (להלן:" ההסכם הקיבוצי").

 

 

פסק הדין:        

 

מטרת ההתקשרות המשפטית בין אפדור לטלדור – האם לצורך התחמקות מחובות אפדור לפי ההסכם הקיבוצי

 

התובעים טוענים, כי העסקתם באמצעות טלדור נועדה למנוע מהם את תשלום זכויותיהם על פי ההסכם הקיבוצי. בפועל אין חולק, כי כל התובעים למעט אחד, אשר הועסקו מלכתחילה באפדור באמצעות טלדור לא קיבלו בשכרם כל תוספת בהתאם להסכם הקיבוצי . הצדדים הסכימו על כך (עמ' 62 – 63) כי טלדור לא שילמה לתובעים את התוספות הבאות בהתאם להסכם הקיבוצי: תוספת משמרת, תוספת ותק, תוספת עבור ימים פנויים, הפרשות לקרן פנסיה, תוספת ערבה, תוספת טיסות, דמי חגים, חופשה שנתית ודמי הבראה.נ

 

על מנת להדגים עד כמה מקוממת תבנית העסקה זו של עובדים זרים באמצעות חברת כוח אדם, נביא כדוגמא את המקרה של העובד אבאי טלאייה, אשר הינו היחיד שעבד בבית המלון לפני שהעובדים זרים הועסקו באמצעות טלדור.

עובד זה החל לעבוד ב- 1.6.99 בניקיון שטחים ציבוריים במלון קראון פלאזה. כעולה מתצהירו של העובד, בחודש 2/00 נקרא העובד יחד עם עובדים הזרים האחרים לפגישה עם דורית מנהלת המשק של המלון שם הודיעה להם כי החל מ 2/00 המלון לא יעסיק את העובדים הזרים והם יועברו לעבוד במלון באמצעות טלדור. כמו כן עובד שלא מעוניין היה לעבוד במלון באמצעות טלדור, יכול  היה לעזוב את עבודתו במלון.

במשכורת חודש  ינואר 2000, נערך לעובד גמר חשבון מבלי ששולמו לו פיצויי פיטורים. העובד המשיך לעבוד באותה עבודה אך תנאי שכרו השתנו: שכרו הופחת  לשכר שעתי של  15.04  ₪. עבור ארוחות החלו לנכות לו  180 ₪ במקום 36.28 שנוכה  עד לאותו מועד. הוא הפסיק לקבל את כל התוספות בהתאם להסכם הקיבוצי.ב

 

דוגמא אחרת היא של עובד בשם פרי אוסטין שלא נמנה על התובעים ותלושי שכרו צורפו גם הוא עבד כמו העובד אבאי טלאייה, לפני המעבר לטלדור. בתלושי השכר שלו מ- 12/99 (ת/6) ניתן לראות כי קיבל עבור  168 שעות רגילות סך של  2837 ₪ דהיינו 16.8 ₪ לשעה. לבד מכך קיבל עבור עבודה בשבת, שעות עודפות , שעות נוספות 25% תוספת שבת, תוספת ערבה וכן נוכו לו בגין ארוחות 34.37 ₪ ובגין רווחה 10 ₪.

בתלוש המשכורת של 6/00 (ת/7) שכרו השעתי של העובד ירד ל 15.94 ₪, הוא קיבל תוספת עבור עבודה בשבת וחופשה בתעריף של 150% וכן הורדו לעובד ניכויים בסך 250 ₪ ללא פירוט.

באופן מפתיע אותו עובד, הוחזר להיות מועסק ישירות דרך המלון ב 8/00 ובתלוש השכר של 10/00 (ת/8) חוזר שכרו השעתי ל- 16.8 ₪, הוא מקבל תוספת עבור עבודה בשבת, שעות נוספות  125%, שעות עודפות ותוספת שבת. כמו כן, הניכויים חוזרים להיות בסדר גודל של 37 ₪ עבור ארוחות ו- 10 ₪ עבור רווחה.

כך גם ניתן לראות, כי לא כל העובדים הזרים הועברו לטלדור. בפנינו הובא תלוש השכר לחודש 11/03 של העובד מנטיואלי סנטיו (ת/5) אשר החל לעבוד אצל הנתבעת ב- 10.4.96 והוא מקבל את כל זכויותיו בהתאם להסכם הקיבוצי, ובכלל זה תוספת ערבה, טיסות וכן שכר בהתאם לשעות שעבד בפועל והתוספות המגיעות בגין כך. 

 

לא הובאה בפנינו ראיה, כי עובדים ישראלים הועברו להיות מועסקים באמצעות טלדור, או שמועסקים באמצעות טלדור. מר סנדלון לא ידע לספר לנו על כך (עמ' 11 שורות 3-4).

מכאן יוצא, שתבנית העסקה זו היתה מיוחדת רק לעובדים הזרים בבתי המלון של אפדור באילת.ו

 

מר סנדלון גם לא ידע להסביר איך שני עובדים זרים באותה עבודה, באותו בית מלון, אחד עבר להיות מועסק בטלדור ואילו השני המשיך להיות מועסק ישירות על ידי אפדור לא קיבלו שכר שווה

 

אפדור טענה בסיכומיה, כי התמורה ששולמה לטלדור היתה גבוהה מעלות התובעים למעסיק וממילא גבוהה מהעלות אותה היתה אפדור משלמת לתובעים, על פי ההסכם הקיבוצי,אילו היו עובדיה.  בעניין זה,  כבר עתה אנו  קובעים, כי אין בידינו לקבל טענה זו מקום בו לא הוכח כי זו היתה ההסכמה בין אפדור ולטלדור, ובמקום בו יכולה היתה אפדור לפקח על אופן התשלום ולא עשתה כן אף פעם.

 

בל נשכח גם, כי חברות כוח אדם, וככל שטלדור נמנית עליהן, פועלות במטרה להרוויח, ולא רווחים סמליים. כך שלו אפדור באמת ובתמים היתה מעבירה לטלדור  תמורה שניתן היה לשלם בה לפי ההסכם הקיבוצי צריך היה להוסיף עליה גם את הרווח של טלדור שלא יפחת מ 20%-30% ולעיתים יותר מכך.נ

 

העובדים הזרים שעבדו באפדור באמצעות טלדור, הם הנפגעים היחידים מההתגוששות בין אפדור לטלדור. אם אפדור העבירה את הכסף לטלדור והאחרונה משכה את חלקו לכיסה במקום לרווחת העובדים, או שאפדור מעולם לא העבירה את הכסף הנדרש לטלדור, התוצאה כאמור היא אחת – תבנית העסקה זו, קיפחה את זכויות העובדים גם אליבא דאפדור אשר מודה, כי היה צריך לשלם לתובעים לפי ההסכם הקיבוצי וגם לפי טלדור אשר מודה, כי לו היה מועבר לה הסכום  הנדרש, היתה עושה כן.

 

על מנת לבחון את כשרותו של המהלך אותו בחרה אפדור לנקוט - העסקת עובדים זרים באמצעות חברת כוח אדם – נלך לשיקולים עליהם הצהירה. בכתב ההגנה שהגישה אפדור בתיק ע.ב 4688/03 בתביעתו של ניומן אפוקה – בסעיף  7.1  צויין כהאי לישנא:

 

"הנתבעת, בין היתר, בעקבות תופעת העובדים השוהים בארץ באופן בלתי חוקי, קיבלה החלטה להתקשר עם חברת כוח אדם ולקבל ממנה כוח אדם מעת לעת על פי צרכיה, שיהא בעל ההיתרים והאישורים הנדרשים  על פי כל דין".

 

טענה זו של אפדור עומדת בסתירה מוחלטת לעובדה, כי רק בתי המלון יכולים לקבל היתרים להעסיק עובדים זרים. כך הודה מר סנדלון בחקירתו הנגדית בה סיפר כי הוא מסכים שלטלדור אין היתרים להעסיק עובדים זרים (עמ' 10 שורות 6-8). כך גם כתב מנכ"ל התאחדות  בתי המלון באילת בסוף 2003 למנהלי בתי המלון (ת/19, ת/20).

מכאן יוצא, כי קבלת כוח אדם בעל היתרים מחברת כוח אדם, הינו תרתי דסתרי. אם רק לבתי המלון יש את הזכות לבקש ולקבל היתרים, מדוע יש לפנות לחברת כוח אדם, שאינה מוסמכת על פי הדין להעסיק עובדים זרים, שלא לדבר על כך שאינה יכולה להביא את העובדים מחו"ל. התשובה לכך הינה ברורה; על ידי העברת העובדים הזרים לחברת כוח אדם, בתי המלון חוסכים את  עלות ההעסקה בהתאם להסכם הקיבוצי, וכמובן אינם נושאים באחריות להעסקה שלא כדין של עובדים זרים.ב

 

גם אם היינו מקבלים את טענת אפדור, לפיה שילמה לטלדור תמורה מספקת עבור שכר לפי ההסכם הקיבוצי, הרי שמר סנדלון הודה כי לשיטתם למדו שטלדור אינה משלמת לעובדים הזרים לפי ההסכם הקיבוצי, כאשר הגיעו התביעות הראשונות בנובמבר 2001 (עמ' 18, 5-8). במקום לנסח הסכם שיבהיר מהן זכויות וחובות הצדדים ובכלל זה תשלום לפי ההסכם הקיבוצי, או לחילופין הפסקת ההתקשרות עם טלדור, המשיכה אפדור בהתקשרות.

טענת אפדור, כי בעקבות התביעות שהוגשו נחתם כתב שיפוי, ראויה להידחות. כתב השיפוי נחתם ב 14.10.02, ואילו התביעה הראשונה הוגשה שנה לפני כן ב- 27.11.01 (ע.ב 2982/01 – תביעתו המקורית של ניומן אפוקה).  יתרה מזו, כתב השיפוי לא  נועד להבטיח את זכויות העובדים אלא להבטיח את אפדור מפני התביעות ויש בכך כדי ללמד עד כמה אפדור ביקשה להתחמק מתשלום זכויות העובדים.ו

 

על כן יש גם להוסיף,  כי לו באמת ובתמים אפדור לא ידעה על כך שטלדור אינה משלמת לעובדים לפי ההסכם הקיבוצי, יכולה היתה לבדוק לאחר תחילת ההתקשרות עם טלדור, מה טלדור משלמת ומה העובדים  אומרים על כך. אך  כאמור לא כך היו פני הדברים.

 

מר סנדלון הודה בחקירתו הנגדית, כי לא עבד במלון בתקופת ההתקשרות עם טלדור (עמ' 7 שורות 13-15) אך ידע לומר, כי הרקע להעברת העובדים לטלדור היה חיסכון בכסף או כפי שמר סנדלון קרא לכך "חיסכון באופרציות". לא צריך יותר  אדם שיתעסק עם עניין העובדים הזרים במשרה מלאה, ובכלל זה עם  עניין הדיור (עמ' 9, 1-3).

אלא שטענה זו לבד מכך שלא הוכחה, מתבררת כמטעה ולא מדוייקת.

לא כל העובדים הזרים נזקקו לדיור, ובמקרה של התובעים, היה זה רק העובד אבאי טלאייה. ויתרה מזאת, גם העובדים הישראליים נזקקו לדיור, כך שאותן אופרציות, קיימות בכל מקרה. אשר לטיפול בשאר ענייניהם של העובדים הזרים, ככל שהיה מדובר בעובדים חוקיים, בית המלון המשיך לדאוג להוצאות הבאת העובדים לארץ תשלום אגרות, השגת אשרות (עדותו של מר סנדלון עמ' 32 שורות 23-20).

 

כאשר הובהר למר סנדלון במסגרת חקירתו הנגדית, כי לשניים  מהתובעים, אבאי טלאיה, ואולגה גוספודריקובה, היו אשרות עבודה על שם המלון, הודה מר סנדלון, כי מי שדאג לאשרות היה המלון שגם שילם את האגרות ( עמ' 33 שורות 1-7) ואז יוצאת האמת לאור:

 

"ש. אם הם לא עובדים שלך אז למה דאגת להם לאשרות  עבודה?

ת. מי שהיה לו אשרת עבודה כמובן שאני המעביד שלו, לא רק אני, גם  אני.

 

ש. למי שלא היתה אשרת עבודה ?

ת. אני לא המעביד שלו"

 

(עמ' 33 שורות 21-22,עמ' 34 שורות 1-2).

 

מכאן כבר אין יותר ספקות; העסקת  העובדים דרך טלדור שימשה מעין "מכבסה" שבה "הולבנו" לכאורה העובדים הזרים ששוהים בארץ ללא היתר, שכן האחריות להעסקתם  נפלה כביכול על טלדור.  יחד עם זאת גם כשמדובר היה בעובדים חוקיים בחרה אפדור להתנער מהם. זאת נוסף לכך שבאמצעות העסקת העובדים טרם טלדור, חסכה אפדור לעצמה הוצאות שכר בהתאם להסכם הקיבוצי.נ

 

שוב אנו חוזרים לתחילתה של ההתקשרות בין אפדור וטלדור  ומבינים כי לא לחינם בחרו הצדדים שלא להעלות על הכתב את ההסכם ביניהם כפי שמקובל לעשות בין מי שמשתמש בכח אדם לבין חברת כוח אדם. הסכם שכזה, לו היה כתוב, היה חושף את אי החוקיות שבהעסקה שכזו, שכל מטרתה לנצל לרעה את מעמדם של העובדים הזרים, ככוח עבודה  קל לתמרון, וחסר הגנה תוך שהמשתמש במקרה זה אפדור, מנער את חוצנו מהחובות המוטלות עליו בהתאם להסכם הקיבוצי.

 

הנשיא אדלר ב"פרשת תשלובת הבניה של הקיבוץ  הארצי" עמד על הצורך בהתאמת הפסיקה לנסיבות של כל מקרה ומקרה ובמיוחד  כאשר מדובר במשולש של עובד משתמש – חברת כוח אדם:

 

"בהעדר חקיקה המגינה על עובדים -  המועסקים ביחסי עבודה מורכבים, אשר כוללים מספר גופים משפטיים – מחובתה של הפסיקה להשתחרר מגישה פורמלית, לשאוף להבטחת הזכויות המובטחות לעובדים בחוקי המגן של משפט העבודה ולקדם את מטרותיהם של חוקים אלה... על בית הדין לסייע הן לאכיפתם של חוקי העבודה המגן והן להשגת מטרותיהם, ואל לו לתת יד להפרתם או לעקיפתם".         

ראה:     דב"ע נ"ד/96-3 מ.ב. תשלובת הבניה של הקיבוץ הארצי בע"מ, חליל עבד אלרחמאן עאבד ואח', פד"ע כ"ט 151.ב

 

סגנית הנשיא,  השופטת ברק עמדה על חשיבות  בחינת מהותם האמיתית של היחסים בפרשת אסנת דפנה לוין:

 

"אם לא נבחן את מהותם האמיתית של היחסים, הרי שניצור שני מעמדות של עובדים, העובדים ומשתלבים במקום עבודה אחד. בני שני "מעמדות" העובדים הללו עובדים דרך קבע במקום עבודה אחד, במפעל אחד ולשניהם מירב הזיקות הן לאותו מקום עבודה.

"המעמד" האחד, עובדים שמתקבלים כעובדים "מן המניין" למפעל, אם בדרך של משא ומתן ואם בדרך של מכרז, מקום שיש חובה לקבל עובדים בדרך של מכרז, או מקום שהמפעל מנחה את עצמו או בוחר לקבל את עובדיו בדרך של מכרז. "המעמד" השני, עובדים המועסקים דרך קבע במפעל אך נחשבים לעובדי חברת כח אדם.על עובדים אלו לא יחולו ההסכמים או ההסדרים הקיבוציים החלים על מקום העבודה ועובדים אלו, כאשר יפוטרו, לא יקבלו דמי אבטלה כמפוטרים. הם עשויים לקבל קביעות וגמלאות. עובדים אלו הופכים למעין   "OUTLAWS" במפעל".

 

ראה:     דב"ע נ"ה/ 109-02 אסנת דפנה לוין נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ט 326.

 

העובדים הזרים,  שעבדו בבתי המלון של רשות "הולידי אין", באילת היו "OUTLAWS" בשני מובנים: האחד, מרביתם עבדו ללא היתר ואשרה, ולצורך כך העדיפה אפדור כי העסקתם תעשה באמצעות טלדור, וכך האחריות לאי החוקיות שבהעסקתם תיפול לפתחה של טלדור. השני, עובדים אלו בשונה מהעובדים האחרים ושמרביתם אם לא כולם היו ישראליים שעבדו בבתי מלון באותה עובדה, לא זכו להנות מזכויותיהם בהתאם להסכם הקיבוצי. אנו ערים לכך, כי צורת העסקה זו לא היתה נחלתה הבלעדית  של רשת "הולידי אין", אלא של כל בתי המלון באילת. אך מזלה של הולידי אין , שכך  עניינה הגיע להכרעה שיפוטית ולא הסתיים בפשרה כמו מאות תביעות אחרות.

 

במקרה  שלפנינו הכרה בקבלן כמעסיק משמעותה הכרה בויתור של עובד על זכויות מוגנות המוגנות ומעוגנות בהסכמים קיבוציים ובצווי הרחבה. הדבר היחיד שנשאר מובטח לעובד כזה הוא זכויות מינימליות המובטחות בחוקי המגן.

ויתור כזה שעשה העובד אינו תקף גם מפני שלא נעשה מרצון אלא  נכפה על העובד וגם מפני שויתור כזה הוא פסול כשלעצמו.

 

ראה:     דב"ע ל"ד/12-3 צ'יבוטרו – אברהם, פד"ע ד' 173, 177.

 

פרופ' רות בן ישראל מביאה ארבעה טעמים המצדיקים התייחסות להתנהגות המשתמש והקבלן במקרה כזה כמו שבא בפנינו, כהתנהגות הנעדרת תום לב או נוגדת את תקנת הציבור:

 

1.         העסקה הפורמלית עם הקבלן כמעביד פוגעת בסל הזכויות שסטטוס העובד מגלם.

 

2.         הפגיעה בזכויות האמורות מקנה למשתמש יתרון הפוגע מעבר למידה הנדרשת בזכויות העובד הגלומות במעמד.

 

3.         הכרה בקבלן כמעביד אינה מתיישבת עם האופי הבינאישי המתחייב כשמדובר בחוזה עבודה  כחוזה יחס.

 

4.         מדובר בעיסקה בדויה או מלאכותית אשר המשתמש מנסה באמצעותה לנצל לרעה  ולזכות ביתרונות לא הוגנים.

 

ראה:      רות בן ישראל, מיקור חוץ (outsourcing ) מתמקרים החוצה; העסקת עובדים על  ידי קבלני כוח אדם פרשנות אחרת המרת העסקה הפורמלית בעסקה האותנטית, שנתון המשפט העבודה ז', 5.

 

במקרה שלפנינו, כאשר ברור, כי כל מטרתה של ההעסקה באמצעות חברת כח אדם, נעשתה רק עם עובדים זרים אשר הינם קבוצת עובדים  מוחלשת, ברור חוסר תום הלב של אפדור, וודאי שאין מקום להכיר בנסיבות כאלו בהעסקה הפורמלית שבין טלדור לעובדים.ו

 

לא רק זו אף זו.  חוש הצדק, היושר והמוסר החברתי מתקוממים כנגד מתן תוקף לתבנית העסקה שכזו. כך אנו מאפשרים למשתמש להתחמק מחובותיו כמעביד ובמיוחד אלה המעוגנות בהסכמים  קיבוציים. מכאן, כאשר מצאנו, כי מטרה פסולה מונחת ביסודו של הסדר שכזה, הוא נוגד את תקנת הציבור ועל כן הוא בטל מעיקרו.

 

בטרם נחתום פרק זה, לא נצא ידי חובתנו אם לא נזכיר מושכלות ראשונים.   שם למדנו, כי רמתה המוסרית של חברה, נבחנת בעיקר לפי יחסה לאחר ולשונה;

 

"וכי יגור איתך גר בארצכם, לא תונו אותו, כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם"

 

ויקרא יט, לג-ל"ד.נ

 

וגם:

"וגר לא תונה ולא  תלחצנו, כי גרים  הייתם בארץ מצרים"

 

שמות כ"ב, כ'.ב

 

ועל כך היטיב לבטא זאת בפרושו  לשמות כ"ב, כ', רבי שמעון רפאל הירש, אשר חי בגרמניה במאה ה- 19:

 

"כבוד האדם והאזרח וזכויות האדם והאזרח אינם תלויים בייחוסו ובמולדתו וברכושו, ולא בשום דבר חיצוני ומקרי, שאינו מפנימיות מהותו העיקרית של האדם, אלא הם תלויים אך ורק בערכה הרוחני-המוסרי של אישיות האדם. והטעם המיוחד – כי גרים הייתם בארץ מצרים – בא לשמור על הכלל הזה מכל פגיעה... כל אסונכם במצרים היה זה, שהייתם "גרים" שם, ובתור שכאלה לא הייתם זכאים, לפי השקפת העמים, לאומה, למולדת, לקיום, ומותר היה לעשות בכם ככל העולה על רוחם. בתור גרים הייתם משוללי זכויות במצרים, וזה היה היה שורש העבדות והעינוי שהוטל עליכם. על כן הישמרו לכם – זה לשון ההזהרה – פן תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם. כל קיפוח של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם – הוא שורש כל תועבת מצרים".ו

 

הפרשה שבאה לפתחנו גילתה שאפדור, בדרכה לדרך הרווחים הקלים, שכחה את יסוד האנושיות ובתוך כך קיפחה את זכויות העובדים הזרים.נ

 

אפדור וטלדור מסכימות, כי התובעים היו אמורים לקבל את שכרם בהתאם להסכם הקיבוצי. אם לנתבעים קיימת הסתייגות בקשר לחלותו של הנספח האילתי להסכם הקיבוצי, מקובלת עלינו פסיקתו של השופט טוינה בעניין ג'ינדר קומר, אשר קבע, כי ההסכם הקיבוצי על נספחיו חל על עובדים זרים.

 

ראה:     עב 2951/01 (ב"ש) ג'ינדר קומר נ' ג. ויסטה מלונות ותיירות בע"מ, עבודה אזורי, כרך י"ד 456.

 

על כן, כל התובעים זכאים לתוספת ערבה, תוספת טיסות, דמי הבראה מוגדלים בגין שנתיים אחרונות לעבודתם, פדיון חופשה שנתית מוגדלת,  ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה.

 


ערכאה:                                    בבית הדין הארצי לעבודה

קישור לפסק הדין:         עע (ארצי) 453/06 – ניקולא דאטקו נ' י. שומרוני בע"מ (מפי כב' הש' צור, מיום 20.8.07, פורסם ב"נבו")

 

עובדות:                        

המערער הינו עובד זר שהגיע לישראל מרומניה ע"מ לעבוד כפועל בניין אצל משיבה 1, (להלן: המעסיקה). משיבה 2 (להלן: חברת כח האדם), גייסה את המערער עבור המעסיקה. המערער הגיע לישראל והועסק אצל המעסיקה מ-11/01 עד 4/03, מועד בו התפטר. בביה"ד האזורי התבררה תביעת המערער נגד המשיבות, בה תבע זכויות שונות בקשר לתקופת עבודתו. בערעור משיג המערער בעיקר על הקביעה כי היה עובד שעתי ובשל כך ההסכם הקיבוצי בענף בנייה לא חל עליו.

 

פסק הדין:

בחינת העניין מביאה אותנו למסקנה כי הוראות ההסכם הקיבוצי חלות על כלל העובדים המועסקים בענף הבניה, לרבות על אלה המועסקים על בסיס שעת עבודה.

 

הסכם העבודה הקיבוצי הכללי לעובדים בענף הבניה ועבודות הציבוריות (מספר 1255/68), נחתם ביום 9.4.68 בין המרכז הארצי של ארגוני הקבלנים והבונים בישראל והסתדרות פועלי הבניין ונועד להסדיר את מכלול זכויותיהם של העובדים בענף הבנייה (להלן- ההסכם הקיבוצי). על ההסכם הקיבוצי ניתן צו הרחבה מיום 1.5.69 בו נקבע - 

"...תחולתן של ההוראות ההסכם הקיבוצי הכללי ...יחולו ... על כל העובדים בענפי הבנין והעבודות הציבוריות ומעבידיהם, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם."

(י"פ 2273, תשל"ז, עמ' 354)           

 

סעיף 2 להסכם הקיבוצי מגדיר "עובד" כך: 

          

"עובד" - כל מנהל עבודה, עובד מקצועי, בלתי מקצועי, חניך ונער עובד, העובד לפי תעריף שכר - עבודה יומי, חודשי וקבלני והנמצא במסגרת טפולה של הסתדרות פועלי הבנין".

 

מהאמור עולה כי "עובד" מוגדר כעובד יומי, חודשי או קבלני. המושג "עובד שעתי" לא נזכר בהסכם הקיבוצי. האם לפי זה ניתן להסיק כי כוונת הצדדים היתה   להוציא  עובדים  שעתיים - בין  אם  הם עובדים  זרים ובין אם הם עובדים ישראלים - מתחולתו של ההסכם הקיבוצי? לדעתי התשובה על כך שלילית.

 

ההסכם הקיבוצי הוא משנת 1968. על פי טיבו ומהותו, נועד ההסכם הקיבוצי לחול על כלל ציבור העובדים בענף הבניה. איננו יודעים מה היתה מציאות ההעסקה של פועלי בניין לפי כ - 40 שנה אך ברור הוא שאין בהסכם הקיבוצי כל אינדיקציה לכך שהוא מתכוון להוציא מכלל תחולתו קבוצה זו או אחרת של עובדים. מדובר בהסכם קיבוצי כללי אשר הוחל עליו צו הרחבה מכח החוק ולגבי הסכם שכזה יש להפעיל כללי פרשנות גמישים אשר יצלחו את מרחק השנים מאז נחתם ויתנו תוקף להסדריו גם במציאות משתנה.

 

מעבר לכך, הסכם קיבוצי, מעצם טיבו, הוא מסמך נורמטיבי. במיוחד נכונים הדברים ביחס להסכם קיבוצי כללי. ההסכם נערך בין נציגי המעסיקים לנציגי העובדים והוא נועד לחול על כלל העובדים המועסקים אצל כלל המעסיקים. לא ניתן לפרש הסכם קיבוצי כללי באופן המאפשר למעסיק מסויים להוציא מגדר תחולתו עובד או קבוצת עובדים על ידי העסקתו על בסיס שעת עבודה. אפשרות זו אינה עולה בקנה אחד עם הכוונה המשתמעת של הצדדים להסכם הקיבוצי להחיל את הוראותיו על כלל ציבור המועסקים  בענף הבניה (ראו סטיב אדלר, הסכמים קיבוציים: מסגרת, תחולה ותיאום, ספר בר-ניר, תשמ"ז, עמוד 17).

 

גם אם היינו מגיעים למסקנה כי ההסכם הקיבוצי משנת 1968, על פי לשונו ותכליתו, מוציא מגדר תחולתו עובדים "שעתיים", הרי בא הסכם תש"ס וקובע במפורש כי הוא יחול על "עובד זר" המוגדר בסעיף 7.1.1. שבו כך:

"בהסכם זה – "עובד זר" הינו עובד בענף הבניה והעבודות הציבוריות, שאיננו אזרח ישראלי או תושב בה או עובד שמקום מגוריו הקבוע הינו בתחום שטחי עזה ויהודה ושומרון...".

 

ובסעיף 2.1.2 להסכם תש"ס נאמר במפורש –

"מוסכם בזה כי ההסכם הקיבוצי הכללי מיום 9.4.68 על כל נספחיו עובר לחתימת תוספת תש"ס מתוקן בזאת באופן שהיקפו ותחולתו יורחבו ויכללו גם כל עובד זר כהגדרתו מתוספת זו ובהתאם להוראות תוספת זאת, תוך תקופת תוקפה של התוספת כאמור".

 

הוראות אלה מלמדות על כוונה להחיל את הוראות ההסכם הקיבוצי על כל עובד זר באשר הוא, בלי קשר למעמדו או לטכניקת תשלום שכרו. אכן, ניתן לטעון ש"עובד זר" מוגדר בסעיף 7.1.1. להסכם תש"ס כ"עובד" והגדרה זו יש לפרשה בהתאם לאמור בהסכם הקיבוצי הכללי מ- 1968, אך טענה שכזו היא טכנית ונוגדת את לשון הסכם תש"ס ותכליתו. לא יכול להיות ספק שהסכם תש"ס נועד להחיל את הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניה על כלל העובדים הזרים המועסקים בישראל, בלי קשר למעמדם כעובדים חודשיים, יומיים או שעתיים.

 

כוונה זו עולה גם מנוסחו של צו ההרחבה שצוטט בסעיף 15 לעיל. צו ההרחבה מרחיב את תחולתו של ההסכם הקיבוצי על "כל העובדים בענפי הבנין והעבודות הציבוריות" והוא מחריג, במפורש, רק אותם עובדים לגביהם קיימים הסכמים קיבוציים מיוחדים. צו ההרחבה מנוסח בלשון כללית, הוא חל על כלל העובדים ואין הוא מבחין בין מעמד זה או אחר של עובדים. מכאן שגם אם היינו מגיעים למסקנה כי ההסכם הקיבוצי אינו חל על העובדים "שעתיים" הרי אין ספק שהוא חל עליהם מכח צו ההרחבה.

 

בבואנו לפרש הוראות בהסכם קיבוצי, ניתן לתת את הדעת לכך שחוקים מתחום משפט העבודה המגן אינם מבחינים בין עובד שעתי לעובד רגיל. כך, חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 חל על כל סוגי העובדים ואינו מבחין ביניהם בשל שיטת תשלום זו או אחרת וכך חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 מגדיר "שכר עבודה" ככולל את כל התשלומים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו. לא בכדי נמנע המחוקק הישראלי להבחין בין עובד ששכרו משולם על בסיס חודשי, יומי או שעתי.

 

שכרו של המערער – כמו שכרם של חבריו הפועלים הזרים – מחושב אמנם על בסיס של שעת עבודה, אך אין חולק כי הוא הובא לישראל כדין על מנת לעבוד בה בהיקף מלא ולא לעבודה חלקית או מזדמנת. כך היה למעשה לאורך כל תקופת העסקתו של המערער בישראל. מכאן שבאופן אמיתי המערער וחבריו הם עובדים במשרה מלאה על בסיס חודשי ודרך חישוב שכרם על בסיס של שעות עבודה אינה גורעת ממעמדם זה.

 

זאת ועוד, אין כל הצדקה עניינית להוצאתם של העובדים הזרים המועסקים על בסיס שעתי מגדר כלל העובדים הזרים בישראל ובפועל להפלותם לרעה ביחס לכלל חברי קבוצה זו.

 

לסיכום נקודה זו יש לקבוע כי ההסכם הקיבוצי בענף הבניה, על תוספותיו – לרבות הסכם תש"ס – חל על העובד ומכוחו הוא זכאי לדמי כלכלה ותמריץ על אי העדרות מן העבודה.


ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב

קישור לפסק הדין:         עב (ת"א) 6956/03 – פופה סורין נ' טכנומאן בע"מ (כב' הש' דינה אפרתי,  20.12.07, פורסם ב"נבו")

 

עובדות:

התובע, עובד זר אזרח רומניה, אשר הובא לישראל בחודש מאי 1997 על מנת לעבוד כפועל בניין.

הגיש ביום 26.10.2003 תביעה כנגד הנתבעות לחייבן, ביחד ולחוד,  בתשלום שכר עבודה, הפרשי שכר וגמול עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, ימי חופשת מחלה, הפרשות לקרן פועלי הבניין סה"כ 87,484 ₪ (קרן). זאת בגין התקופה החל מחודש מאי 1997 ועד לחודש מרץ 2000.

 

פסק הדין:

על פי פסיקת בית הדין לעבודה, משענף קבלנות כוח אדם הוא ענף בפני עצמו, ועל מנת שיחולו על עובדים המועסקים בחברת כוח אדם הוראות צו הרחבה ענפי, כגון צו ההרחבה בענף הבניין, נדרשה, לפני תיקון סעיף 13 לחוק העסקת עובדים באמצעות חברות כוח אדם (שתוקן בשנת 2000) החלה מפורשת של צו ההרחבה על עובדי חברות כוח אדם.

 

סעיף 13 הנ"ל קובע את החובה להחיל על עובד חברת כוח אדם את תנאי העבודה החלים באותו מקום עבודה, ואם קיים הסכם קיבוצי – את הוראות ההסכם הקיבוצי, כאשר הסכם קיבוצי משמעו גם צו הרחבה, על פי סעיף 1 לחוק. (ראה: עב 912531/99 (אזורי עבודה ת"א  מיום  3.5.2004 ניתן על ידי מותב בראשותה של כב' השופטת לאה גליקסמן).

 

משקבעתי כי טכנומאן הייתה המעבידה של התובע והתקופה הרלוונטית לענייננו היא מאי 1997- יולי 1998  - מתבקשת המסקנה כי צו ההרחבה בענף הבניין לא חלו על התובע ועל טכנומאן במהלך תקופת עבודתו של התובע אצל המשתמשת- שגיא.

 

אציין כי לא נעלם מעיני כי קיימת גם פסיקה אחרת של בית הדין לעבודה בחיפה – תב"ע (חי) מט/16-6 קרן הביטוח והפנסייה של פועלי הבניין ועבודות ציבורית, אגודה שיתופית בע"מ נ' זמיר שירותי כוח אדם בע"מ, פד"ע כ"ד עמ' ד').ו

שם נפסק, כי יש להחיל את הוראות צו ההרחבה הנ"ל על כל העובדים בענף אפילו הם מועסקים באמצעות חברות כח אדם.

           

לאור האמור נדחים רכיבי התביעה המתייחסים לתוספת כלכלה, תוספת אי היעדרות, והפרשות לקרן ביטוח של פועלי הבניין.


 

ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב

קישור לפסק הדין:         עב (תא) 8900/05 – ברלה יואן נ' י. זילברמינץ ובנו בע"מ (כב' הש' נטע רות, פורסם ביום 9.1.08, פורסם ב"נבו")

עובדות:

העובד טוען כי החל מחודש יוני 2000 ועד חודש 5/05 עבד אצל הנתבעת וכי לאחר מכן פוטר על ידה.

 

התובע טען בכתב התביעה כי הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה והעבודות הציבוריות (להלן: "ההסכם הקיבוצי") חלות על העסקתו וזאת מאחר והנתבעת חברה בהתאחדות הקבלנים והבונים בישראל. משכך עתר התובע לזכויות מכוחו של ההסכם הקיבוצי ובכלל אלה: לתשלום בגין תמריץ אי-העדרות, לתשלום בגין דמי כלכלה, לתשלום עבור קרן תרבות והרווחה, לתשלום עבור הפרשות לקרן פנסיה ולתשלום עבור עבודה בשעות נוספות וזאת, בהתחשב בהיקף השעות שנקבע בהסכם הקיבוצי לעבודה בתקופת הקיץ.

 

פסק הדין:

דמי כלכלה

התובע טען כי הוא היה זכאי בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי לתשלום בגין דמי כלכלה כאשר לשיטתו תשלומים אלה אינם נכללים בטבלאות השכר לפי התוספת להסכם הקיבוצי משנת תש"ס (להלן: "תוספת תש"ס") ומשכך היה על הנתבעת לשלם לו סכומים אלה בנוסף לסכומים ששולמו לו בגין שכר עבודה.

הנתבעת טענה כי תשלום דמי הכלכלה נכלל בשכר העבודה בו זוכה התובע ולחילופין טענה כי מדובר בתשלום נלווה  שאינו ניתן לפדיון.

 

אשר לדעתנו יאמר - כי הצדק הוא עם הנתבעת, הטוענת למעשה כי אף אם נקבל את עמדתו של התובע לפיה דמי הכלכלה לא היו  חלק משכרו - בהתאם לטבלאות השכר שבתוספת תש"ס - הרי שאין בכך כדי להועיל לתובע. זאת מאחר ודמי הכלכלה נחשבים כ"זכות נלווית" אשר אינה ניתנת לפדיון, אלא במקרה בו מובאות ראיות ביחס לגובה ההוצאות שהוציא העובד בפועל בגין דמי כלכלה. ראיות שלא הובאו במקרה זה.

 

בהקשר זה נפסק בדב"ע לז/131-3 ד"ר פאולינה קלר נ' האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע ט' 305 לאמור:

"'זכות נלווית' במערכת זכויות העובד כלפי מעבידו, ניתן להגדיר כזכות לכסף או לשווה-כסף, כך שהיא משתקפת ביציאות העבודה labour cost אשר לעובד ממעבידו, במישרין או בעקיפין, הקשורה בעבודתו, אך אינה בגדר שכר – עבודה במובן הצר של המילה – היינו - תמורה בעד עבודה שנעשתה. תרצה תאמר כי 'זכות נלווית' היא בגדר 'תגמולים נוספים, יהיו אשר יהיו, המשתלמים במישרין או בעקיפין, במזומן או בעין, על ידי המעביד לעובד, והבאים מהיות העובד מועבד'... המושג 'זכויות נלוות' כולל מגוון של טובות הנאה שלהן זכאי העובד, בנוסף לשכר עבודה במשמעות הצרה של המושג – והן 'חופשות' למינהן, תגמולי פרישה ופיצויים עקב סיום יחסי עובד ומעביד, 'משכורת 13', מענקי חגים, 'הטבות בעין' - כגון ארוחות במקום העבודה, דמי הבראה, ביגוד, כיסוי הוצאות המשתלמות, כיסוי הוצאות לרכישת ספרות מקצועית, 'השתתפות בשכר לימוד של ילדי העובד' וכיוצא באלה"

באותו עניין הוסיף בית הדין וקבע כי כל תשלום שאינו נלווה למימוש הזכות עצמה הינו בבחינת פדיון הזכות וכי הפדיון אינו הכלל, אלא הוא בא רק מכוח הוראה שבחוק או מכוח הוראה מפורשת בהסכם העבודה (ר' גם ע"ע 300254/98 שלמה אודיז נ' בנימין מורנו, ניתן ביום 5/5/03).

עם זאת, הפסיקה החריגה קביעה כללית זו ביחס לאותן זכויות נלוות, ככל שהתובע מוכיח את שיעור ההוצאות המדויק שהוציא במסגרת מימושן של זכויות אלה.

 

דא עקא שבמקרה דנן משהתובע לא הצביע על מקור הסכמי המזכה בפדיון הזכות לדמי כלכלה ומשהתובע לא הוכיח את ההוצאות שהוציא בפועל בגין כלכלה, הרי שיש לדחות רכיב תביעה זה.

 

זכאות התובע לתשלום תוספת אי-העדרות

 

התובע עתר כאמור לתשלום תוספת אי-העדרות מכוח ההסכם הקיבוצי כאשר לשיטתו מדובר מדובר בתוספת שאינה כלולה בשכר בהתאם לטבלאות השכר המופיעות בהסכם הקיבוצי.

הנתבעת טענה לעומת זאת, כי תוספת אי-העדרות הייתה כלולה בשכר ששולם לתובע.  לחילופין טענה הנתבעת כי יש להשהות את ההכרעה בשאלה שבמחלוקת עד לאחר שבית הדין הארצי יאמר בה את דברו וזאת, נוכח פסק הדין שניתן על ידו בעניין דאטקו (ע"ע 453/06 ניקולא דאטקו נ' ח. שומרוני בע"מ ואח', ניתן ביום 20/8/07). באותו עניין קבע כזכור בית הדין הארצי לעבודה כי יש ללבן את השאלה כראוי לפני ההכרעה בה, תוך שהוא מחזיר את העניין לדיון לבית הדין האזורי.

 

אשר לדעתנו יאמר - כי אכן סבורים אנו כי לאור פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין דאטקו אין מקום להכריע בשלב זה בשאלה מושא המחלוקת הנוגעת למעשה לפרשנותו של ההסכם הקיבוצי וזאת טרם שמיעת עמדתם של הצדדים להסכם זה ביחס לפרשנותו.

לאור זאת, תינתן החלטה נפרדת המופנית לצדדים להסכם הקיבוצי על מנת שיביעו עמדתם ביחס לשאלה שבמחלוקת טרם שיכריע בה בית הדין.

 

 

זכאות התובע לתשלום בגין תוספת קיץ

 

במסגרת סיכומיו עתר התובע לתשלום בגין תוספת קיץ זאת על אף שרכיב זה לא נתבע כרכיב נפרד בכתב התביעה, לא צוין במסגרת רשימת הפלוגתאות שהגישו הצדדים ואף לא נזכר בתצהירו  של התובע.

משכך, אין לקבל רכיב תביעה זה.

 

זכאות התובע לתשלום הפרשות לקרן הפנסיה

 

במסגרת כתב התביעה עתר התובע לתשלום הפרשות לקרן הפנסיה בסך של 22,860 ₪ (לפי תחשיב של  6% משכרו) וזאת מכוח הוראות ההסכם הקיבוצי.

בין הצדדים לא הייתה כאמור מחלוקת ביחס לחברותה של הנתבעת בהתאחדות הקבלנים והבונים בישראל ובדבר תחולתו של ההסכם הקיבוצי על הנתבעת.

עם זאת, הנתבעת טענה כי במסגרת תוספת תש"ס הוחרגו העובדים הזרים מהוראות ההסכם הקיבוצי בכל הנוגע לנושא הביטוח הפנסיוני וזאת באמצעות הוראת סעיף 7.8 הימנו בו נקבע כי על אף האמור בהסכם הקיבוצי [מיום 9/4/68] מוסכם כי לא תחול על עובד זר חובת הביטוח בפנסיה מקיפה וכי בפרק הזמן עד לגיבוש תוכנית פנסיה מיוחדת לעובדים זרים יפעלו הצדדים לכינונה של קרן חסכון אליה יעביר המעסיק תשלום בשיעור של 4% משכרו של העובד. זאת בכפוף לאישור אגף שוק ההון והביטוח במשרד האוצר, ככל שיינתן.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי מאחר ובפועל לא הוקמה קרן חסכון כאמור, בשל התנהלותו של אגף שוק ההון, שלא אישר הקמתה, הרי שאין לחייבה בתשלום כל סכום לתובע בגין ביטוח פנסיוני או בגין קרן חיסכון.

 

התובע הודה במסגרת סיכומיו כי על פי תוספת תש"ס יש לחשב את בסיס ההפרשות הפנסיוניות לפי שיעור של 4% מן השכר ולא כפי הנתבע בכתב התביעה (6%).

התובע אף לא סתר את טענות הנתבעת ביחס לאי הקמתה של קרן חיסכון וביחס לאי מתן אישור אגף שוק ההון להקמתה של קרן כאמור. התובע אף לא הבהיר לאיזו קרן היה על הנתבעת להפריש הפרשות בשיעור 4% משכרו בהתאם לתוספת תש"ס.

עולה אפוא מהדברים כי התובע לא הוכיח כי התקיימו בעניינו התנאים המזכים בתשלום הפרשות לקרן חיסכון על פי תוספת תש"ס ומשכך יש לדחות רכיב תביעה זה.


ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב

 

קישור לפסק הדין:         עב (תא) 5814/06 – מטין אילינדז נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ (כב' הש' חנה בן יוסף, פורסם ביום 9.1.08, פורסם ב"נבו")

 

עובדות:                        

התובע הועסק אצל הנתבעת מחודש 8/01 עד חודש 7/05

הצדדים חלוקים בשאלות חלות ההסכם הקיבוצי בענף הבניה על יחסי העבודה.

 

פסק הדין:

לטענת התובע, כאמור בסעיף 15 לכתב התביעה, הנתבעת הינה חברה בהתאחדות הקבלנים והבונים בישראל.  לפיכך, חלות על העסקת התובע, לטענתו, הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבנייה והעבודות הציבוריות אשר נחתם בין המרכז הארצי של ארגוני הקבלנים והבונים בישראל לבין הסתדרות פועלי הבניין, כפי שנחתם ביום 1.4.68 (מספרו 1255/68) וכפי שתוקן מעת לעת ו/או כפי שהורחבו על כלל העובדים והמעבידים בענף הבנייה והעבודות הציבוריות (להלן – ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה בענף הבנייה).

בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת את חברותה בהתאחדות הקבלנים והבונים בישראל ואת טענת התובע בדבר חלות ההסכם הקיבוצי. 

 

התובע צירף לתצהירו, מסמך המהווה לטענתו אישור בדבר חברות הנתבעת בהתאחדות הקבלנים והבונים בישראל. (נספח ג' לתצהיר). המדובר בעמוד מאתר אינטרנט של התאחדות הקבלנים והבונים בישראל, לפיו הנתבעת חברה בהתאחדות.

מר ישעיהו חכשורי ומר אברהם אלקחי לא התייחסו בתצהיריהם לטענת התובע בדבר חברות הנתבעת בהתאחדות הקבלנים והבונים בישראל. בעדותו בפני, אישר מר חכשורי כי בתקופה מסוימת היתה הנתבעת חברה בהתאחדות הקבלנים, אולם העיד כי אינו זוכר ממתי.

בסיכומי הנתבעת הועלתה טענה לפיה הנתבעת לא היתה חברה בהתאחדות בתקופה שקדמה לשנת 2001 וכי החל משנת 2004 לא משולמים על ידה דמי חבר.

מובן כי התקופה אשר קדמה לשנת 2001, אינה מעניינה של תביעה זו. אשר לתקופה אשר משנת 2004 ואילך, הנתבעת לא טענה ולא הוכיחה כי הפסקת תשלום דמי חבר, משמעותה הפסקת חברות בהתאחדות.

 

לפיכך, לאור המסמך אשר צורף כנספח ג' לתצהיר התובע, כמו גם לאור עדות מר חכשורי והאמור בסיכומי הנתבעת, אני קובעת כי התובע הרים הנטל המוטל עליו להוכחת חלות ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה על הצדדים.

 

למען הסר ספק יצויין כי משעיסוקה של הנתבעת בעבודות בנייה, ומשהעסיקה הנתבעת את התובע בעבודות בנייה, ממילא ניתן היה להחיל על הצדדים את הוראות ההסכם הקיבוצי אף מכוח צו ההרחבה.

 

יובהר כי בהתאם לפסק הדין בעניין ע"ע 453/06 ניקולא דאטקו נ' י. שומרוני בע"מ ואח' (פסק דין מיום 20.8.07), ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה וצווי ההרחבה מכוחו, חלים על התובע ללא קשר למעמדו או אופן חישוב שכרו (חודשי, יומי או שעתי). 

 

קרן פנסיה -

עוד נטען כי בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי היה על הנתבעת להפריש סכום בשיעור 12% משכרו מידי חודש, עבור קרן פנסיה. בתצהיר התובע הועמד סכום התביעה על בסיס שיעור של 4% בלבד.

סעיף 7.8 בפרק י"ג להסכם הקיבוצי מוציא את העובדים הזרים מתחולת ההסדר הפנסיוני, אך קובע הסדר חלופי, לפיו יערוך המעביד לעובדיו תוכנית חסכון ויפריש 4% משכרו של העובד לתוכנית זו.

משנקבעה חלותו של ההסכם הקיבוצי על הצדדים ומשמוסכם כי הנתבעת לא הפרישה עבור קרן פנסיה, אני קובעת כי על הנתבעת לפצות את התובע בסכום השווה לסכום אשר היה עליה להפריש בשיעור 4% משכרו. לפיכך, בהתאם לשכר היסוד אשר שולם לתובע בחודש 6/2005 בסך 3,534 ₪, תשלם הנתבעת לתובע סך של 6,502 ₪ (עבור תקופה של 46 חודשים 9/2001 – 6/2005). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.2005 ועד לתשלום בפועל.


ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב

 

קישור לפסק הדין:         עב (ת"א) 4354/04 – מרלה מריאן נ' טכנומאן בע"מ(כב' הש' שגיא, מיום 18.2.08, פורסם ב"נבו")

 

עובדות:                        

התובע הינו עובד זר. הוא חתם על הסכם העסקה עם חברת “Nams-Europe Ltd”. התובע הועסק באתרי עבודה של חברת יעקב כפרי בע"מ. כפרי היא שהציבה את התובע לעבודה באתריה השונים ומנהליה הם שניהלו אותו ביום יום, נתנו לו הוראות ופיקחו על עבודתו. הנתבעת היא שדאגה לדיור לתובע, להסעתו, לדיווח על שעות עבודתו, לביטוח רפואי עבורו, ועוד.

 

פסק הדין:

חלות ההסכם הקיבוצי בענף הבניה והעבודות הציבוריות על התובע

סעיף 13 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו – 1996  קובע כדלקמן:

"(א)      תנאי העבודה, ובמקום שיש בו הסכם קיבוצי – הוראות ההסכם הקיבוצי, החלים על עובדים במקום העבודה שבו עובדים גם עובדי קבלן כח אדם, יחולו, לפי הענין, על העובדים של קבלן כח האדם המועסקים באותו מקום עבודה, בהתאמה, בין היתר, לסוג העבודה ולותק בעבודה אצל המעסיק בפועל.

  (ב)      חלים על העובד של קבלן כח אדם יותר מהסכם קיבוצי אחד, ינהגו לפי ההוראה שהיא לטובת העובד; לענין סעיף קטן זה, "הסכם קיבוצי" – לרבות הסכם קיבוצי החל על עובדים מכח סעיף קטן (א) או הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי העבודה אצל קבלן כח האדם.

 (ג)       הוראת סעיף קטן (א) לא תחול לגבי עובד שתנאי עבודתו אצל קבלן כח האדם מוסדרים בהסכם קיבוצי כללי כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957, ובלבד שהסכם כאמור הורחב בצו הרחבה, וההגדרה "הסכם קיבוצי" שבסעיף 1 לא תחול לענין זה".

 

סעיף 13(א) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו – 1996, כנוסחו לעיל, הוסף בשנת 2000 ולפיכך חל בענייננו.

 

על פי פסיקת בית הדין הארצי (ע"ע 453/06 דאטקו נ' י. שומרוני בע"מ, [פורסם בנבו] מיום 20.8.07) ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה, על תוספותיו, חל גם על העובדים הזרים המועסקים על בסיס שעתי.

 

משכך, יש מקום בענייננו להשוות את תנאי עבודתו של התובע לתנאי העובדים המועסקים ישירות על ידי כפרי, כהוראת סעיף 13(א) לעיל. ההסכם הקיבוצי בענף הבניה והעבודות הציבוריות (להלן: "ההסכם הקיבוצי") חל על היחסים שבין כפרי לעובדיה ולפיכך יש להחיל את הוראותיו גם על הצדדים שבפנינו.


ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה

 

קישור לפסק הדין:         עב (חי) 1888/06 – גוסין אולג נ' שי תעסוקה בע"מ (כב' הש' מ. פריימן מיום 9/4/08, פורסם ב"נבו"

 

עובדות:                        

לטענת התובע, לנוכח העובדה שעבד בענף הבניין הוא זכאי לזכויות מכוח צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבניין והעבודות הציבוריות או לזכויות מכוח צו ההרחבה בענף הבנייה ועבודות ציבוריות.

 

לטענת הנתבעת, הנתבעת הינה חברת כח אדם ואין תנאי צו ההרחבה בענף הבנייה חלים עליה.     

 

 

פסק הדין:

סעיף 13 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו-1996 קובע כדלקמן:

"(א)      תנאי העבודה, ובמקום שיש בו הסכם קיבוצי – הוראות ההסכם הקיבוצי, החלים על עובדים במקום העבודה שבו עובדים גם עובדי קבלן כח אדם, יחולו, לפי הענין, על העובדים של קבלן כח האדם המועסקים באותו מקום עבודה, בהתאמה, בין היתר, לסוג העבודה ולותק בעבודה אצל המעסיק בפועל.

(ב)        חלים על העובד של קבלן כח אדם יותר מהסכם קיבוצי אחד, ינהגו לפי ההוראה שהיא לטובת העובד; לענין סעיף קטן זה, "הסכם קיבוצי" – לרבות הסכם קיבוצי החל על עובדים מכח סעיף קטן (א) או הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי העבודה אצל קבלן כח האדם.

(ג)        הוראת סעיף קטן (א) לא תחול לגבי עובד שתנאי עבודתו אצל קבלן כח האדם מוסדרים בהסכם קיבוצי כללי כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957, ובלבד שהסכם כאמור הורחב בצו הרחבה, וההגדרה "הסכם קיבוצי" שבסעיף 1 לא תחול לענין זה".

 

כל עוד אין הסכם קיבוצי כללי אחר שחל על התובע, יש להשוות את תנאיו עם התנאים החלים על עובדים במקום העבודה בו הוא עובד.

 

ביום 16.02.04, נחתם הסכם קיבוצי כללי בין הסתדרות העובדים כללית החדשה והסתדרות העובדים הלאומית לבין ארגון חברות לאספקת שירותי משאבי אנוש בישראל והאיגוד הארצי של החברות למשאבי אנוש שליד איגוד לשכות המסחר. ההסכם הקיבוצי הורחב בצו הרחבה.

סעיף 13 (ג) לחוק קובע כי "השוואת התנאים" לא תחול לגבי עובד שתנאי עבודתו אצל קבלן כח האדם מוסדרים בהסכם קיבוצי כללי שהורחב בצו הרחבה. הסכם קיבוצי כללי כאמור הוא ההסכם הקיבוצי הכללי בענף אספקת כח האדם לעיל. לא הוכח בפנינו כי הנתבעת היא חברה באיזה מארגוני המעסיקים שהם צד להסכם הקיבוצי הכללי. משכך, לא ניתן לקבוע כי מכח סעיף 13 (ג) לחוק לא חל על התובע עקרון "השוואת התנאים" הקבוע בסעיף 13 (א) לחוק.

[ראה : דמ (ת"א) 4643/07 שמואלי עדה נ' תפקיד פלוס בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 13.02.08].

 

נציין, כי הוספת סעיף 13 לחוק (בתיקון משנת 2000), באה לתת מענה לתופעה הבעייתית בה עובדי חברות כוח אדם הועסקו בתנאי עבודה נחותים מתנאי העבודה של העובדים המועסקים באותו מקום עבודה או באותו הענף. משמעות התיקון הינה החלת תנאי העבודה באותו מקום העבודה על עובדי חברות כוח אדם.

 

אין חולק, כי התובע עבד בבנייה.

על פי צו ההרחבה בענף הבנייה התובע זכאי להפרשה לקרן ביטוח בגין תגמולים בגובה של 6% מהשכר.

התובע זכאי היה כי הנתבעת תבצע הפרשות אלה. משלא עשתה כן, זכאי הוא לפיצוי בגובה ההפרשות האמורות.

 

אשר על כן אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,797 ₪ שהם 6% מהשכר הרגיל (ללא שעות נוספות), במשך כל תקופת עבודתו אצל הנתבעת.


 

ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב

קישור לפסק הדין:         עב (תא) 5770/06 – דיוניסיה בוגדן נ' סולל בונה בע"מ (כב' הש' חגית שגיא, מיום 6.8.08, פורסם ב"נבו")

 

עובדות:                        

התובע, עובד זר מרומניה, הועסק אצל הנתבעת בעבודות בניין, במהלך התקופה 3/01 – 7/05.

 

התובע היה עובד שעתי.

 

פסק הדין:

כאמור, טענה הנתבעת בסיכומיה, כי לא הוכחה חברותה בהתאחדות הקבלנים והבונים ולפיכך אין ההסכם הקיבוצי חל על הצדדים.

 

עם זאת, בתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנתבעת, עליו חתם מר עמית שפירא ביום 1.5.07, הצהיר מר שפירא, כי בידי הנתבעת אישור על חברותה בהתאחדות הבונים.

 

הואיל ובתצהיר זה אישרה למעשה הנתבעת את חברותה בהתאחדות הבונים בישראל, לא היה על התובע להביא כל ראיה לעניין זה.

 

על פי פסיקת בית הדין הארצי (ע"ע 453/06 דאטקו נ' י. שומרוני בע"מ, מיום 20.8.07) ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה, על תוספותיו, חל על כלל העובדים הזרים בישראל, ובכלל זה על העובדים הזרים המועסקים על בסיס שעתי.

 

לנוכח האמור לעיל, אני קובעת כי הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניה חלות על הצדדים.


ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב

קישור לפסק הדין:         עב (ת"א) 5817/06 – דגליאר איסמט נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ (כב' הש' מיכל לויט, מיום 24.12.08, פורסם ב"נבו")

 

עובדות:                        

התובע אזרח תורכיה הועסק על ידי הנתבעת בעבודות בניה באתריה השונים, בעיקר בגוש דן ובמספר ערים מחוצה לו, מחודש 08/01 ועד לחודש 07/05.

בחודש 07/05 הועבר התובע לעבוד בחברת סטון משאבי אנוש.

 

התובע טען לחלותו של ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף הבנין על הנתבעת, בהיותה לטענתו, חברה בהתאחדות הקבלנים והבונים.

 

הנתבעת טענה כי לא הוכחה חברותה בהתאחדות הקבלנים והבונים וכי הוראות ההסכם הקיבוצי אינן חלות עליה.

 

פסק הדין:

בבקשת ב"כ התובע מיום 6.5.08 לצירוף אסמכתא, הוגש אישור מטעם התאחדות הקבלנים והבונים בדבר היות הנתבעת חברה בה משנת 2000 ועד לשנת 2006.

אישור זה, על אף שהוגש באיחור, מייתר את הדיון במחלוקת בדבר תחולת ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף הבנין על הנתבעת ואני קובעת בזאת כי בהיות הנתבעת חברה בהתאחדות הקבלנים והבונים בתקופת העסקתו של התובע – הרי שהוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבנין חלות על יחסי העבודה בין הצדדים.

 

יודגש כי בהתאם לפסק הדין בעניין ע"ע 453/06 ניקולא דאטקו נ' י. שומרוני בע"מ ואח' (פסק דין מיום 20.8.07), ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה וצווי ההרחבה מכוחו, חלים על התובע ללא קשר למעמדו או אופן חישוב שכרו (חודשי, יומי או שעתי). 


 

 

ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב

קישור לפסק הדין:         ולי ארדם נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ (כב' הש' ורדה סאמט, מיום 26.2.09, פורסם ב"נבו")

 

עובדות:                        

לטענת התובע על יחסי העבודה בין הצדדים חלות הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה וצווי ההרחבה שהוצאו מכוחו.

לתמיכה בטענתה הציג התובע אישור שהוצא מאתר האינטרנט של התאחדות הקבלנים והבונים בישראל, לפיו מסווגת הנתבעת כ"חבר בהתאחדות הקבלנים והבונים" (נספח ב' לתצהיר התובע). תשובתו של מר חכשורי לשאלה האם הנתבעת חברה בהתאחדות הקבלנים היתה מתחמקת, כאשר מר חכשורי טען:

"היו תקופות שכן, והיו תקופות שלא. אני לא זוכר מתי היתה חברה. היום היא לא חברה. לא זוכר ממתי אינה חברה" (עמ' 13 לפרוטוקול).

 

פסק הדין:

משלא עלה בידי הנתבעת להפריך את טענת התובע בדבר חברותה בהתאחדות הקבלנים והבונים בתקופה הרלוונטית, הנתמכת באישור של "התאחדות הקבלנים והבונים בישראל", הרי שלפי הוראת סע' 3(א) להסכם הקיבוצי בענף הבנייה (להלן: "ההסכם הקיבוצי") הוראות ההסכם הקיבוצי חלות על יחסי העבודה בין הצדדים

במקרה דנן, ומכל מקום צווי ההרחבה מכוחו של ההסכם הקיבוצי חלות אף חלות על היחסים בין הצדדים.

 


 

 

ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב

קישור לפסק הדין:         דמ(ת"א)3937/07 – לי זהונגקאי נ' און בונה שירותי כוח אדם לבניה בע"מ

(כב' הש' ורדה סאמט, מיום 9.7.09)פורסם ב"נבו"

 

עובדות:

התובעים, עובדים זרים מסין, עזבו את עבודתם בנתבעת – חברת כח אדם העוסקת בהשמת עובדים בענף הבניה, בחודש 6/06 והם עותרים לחיוב הנתבעת בתשלום שכר עבודה עבור חודש 6/06, וכן "תוספת כלכלה" ותמריץ בגין "אי היעדרות" המגיעים להם מכח ההסכם הקיבוצי בענף הבניין.

 

פסק הדין:

לשאלת תחולתו של ההסכם הקיבוצי בענף הבניה ו/או צווי ההרחבה מכוחו

 

הנתבעת הינה חברת כח אדם, אשר לא הוכחה חברותה בארגון המעבידים החתום על ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבניה ועבודות ציבוריות (ארגוני הקבלנים והבונים בישראל) (להלן: "ההסכם הקיבוצי") ומשכך אף לא הוכח כי חלות עליה הוראות ההסכם הקיבוצי.

ואולם תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי הורחבה בצו הרחבה בענף הבניה ועבודות ציבוריות (להלן: "צו ההרחבה") על "כל העובדים והמעבידים בישראל בענף הבניה והעבודות הציבוריות, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם".

 

בענייננו אין חולק כי התובעים הועסקו על ידי הנתבעת בענף הבניה כאשר הנתבעת היא חברה העוסקת בהשמת עובדים בענף הבניה בלבד (עמ' 22 לפרוטוקול).

 

אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה נוכח קיומו של נוהל התאגידים המהווה הסדר ספציפי בנוגע לתנאי העסקתם של התובעים, אין להחיל עליהם את הוראות צו ההרחבה. נוהל התאגידים אינו בגדר הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתם של התובעים ומשכך אין להוציאם מתחולתו של צו ההרחבה.

 

זאת ועוד, בהתאם להוראות סע' 13 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, תשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק קבלני כח אדם"):

" (א) תנאי העבודה, ובמקום שיש בו הסכם קיבוצי - הוראות ההסכם הקיבוצי, החלים על עובדים במקום העבודה שבו עובדים גם עובדי קבלן כוח אדם, יחולו, לפי הענין, על העובדים של קבלן כוח האדם המועסקים באותו מקום עבודה, בהתאמה, בין היתר, לסוג העבודה ולותק בעבודה אצל המעסיק בפועל".

 

בענייננו אין חולק כי העובדים הועסקו בפועל באתרי בניה שונים של חברות שעיסוקן בתחום הבנייה, ומשכך, לאור הוראת סע' 13 לחוק קבלני כח אדם, גם מטעם זה יש להחיל על תנאי העסקתם של התובעים את הוראות צו ההרחבה.

 

 

לשאלת זכאות התובעים לדמי כלכלה

 

בכתב התביעה טענו התובעים לזכאותם ל"תוספת כלכלה" על פי הוראות צו ההרחבה הן בגין רכיב המכונה "תוספת 2000", המשולם גם אם ניתנה כלכלה בעין והן בגין "יתרת דמי כלכלה" וזאת מאחר ולטענתם לא קיבלו כלכלה בעין.

 

טענת התובעים כי לא קיבלו כלכלה בעין, לא נסתרה. יחד עם זאת, כבר נפסק כי הזכות לדמי כלכלה היא זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון עם תום העבודה (ר' ע"ע 300254/98 שלמה אודיז נ' בנימין מורנו, [פורסם בנבו], ניתן ביום 5/5/03, והאסמכתאות שם).

 

לאור האמור, אין התובעים זכאים לתשלום תוספת כלכלה, לאחר סיום עבודתם בנתבעת.

 

 

לשאלת זכאות התובעים לתמריץ אי היעדרות

 

בהתאם להוראות צו ההרחבה, המחיל לעניין זה את הוראות ההסכם הקיבוצי, "תמריץ אי היעדרות" בסך של 642.88 ₪ משולם לעובד עבור כל חודש במהלכו לא נעדר מעבודתו.

 

מעיון בתלושי השכר עולה כי לא בכל חודשי עבודתם עבדו התובעים חודש מלא, ללא היעדרויות. טענת התובעים כי היעדרויותיהם מעבודה נגרמה בעטיה של הנתבעת, אשר לא סיפקה להם עבודה באופן רציף, לא הוכחה. טענה זו הוכחשה על ידי הנתבעת כאשר על פי עדותו של מר טל, במועדים הרלוונטים לא היה כל מחסור בעבודות לתובעים, אלא להיפך, והתובעים הם אלה אשר לעתים סרבו לבצע עבודות או לעבוד באתרים מסוימים למרות שהדבר הוצע להם. בחקירתו הנגדית העיד מר טל כי גם כאשר מסתיים פרוייקט אצל קבלן מסויים, לרוב יש דרישות לעובדים מקבלנים אחרים, כאשר לעניין זה קיים יותר ביקוש מהיצע (עמ' 24 לפרוטוקול).

 

בנסיבות העניין לא הוכחה זכאות התובעים לתמריץ אי היעדרות בגין חודשי עבודה בהם לא עבדו חודש מלא, וזכאותם לרכיב זה בהתאם להוראות צו ההרחבה, הינה בגין חודשי עבודה מלאים בלבד.

 

 


 

ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב

קישור לפסק הדין:         עב (תא) 5802/06 – שטפן טודורל נ' סולל בונה בנין ותשתית בע"מ (כב' הש' עליה פוגל, מיום 3.9.09, פורסם ב"נבו"

 

עובדות:

התובע הוא עובד זר, אזרח רומניה, אשר עבד כפועל בנין עבור הנתבעת כ-46 חודשים.

 

הוא תובע זכויותיו מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבניין ובכלל זה זכות לתשלום תמריץ אי-העדרות וכן דמי כלכלה

והפרשות לקרן חסכון.

 

פסק הדין:

אשר לזכויות מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבניה והעבודות הציבוריות. התובע זכאי לתמריץ אי-היעדרות. כמו כן, זכאי התובע לתוספת כלכלה. מדובר בתוספת חודשית קבועה שתשלומה אינו מותנה בכל תנאי, ולפיכך זכאי התובע לקבלה עבור כל תקופת עבודתו.

 

בסעיף 4 להסכם הקיבוצי נקבע כי עובדים יהיו זכאים לתמריץ אי-היעדרות בשיעורו המלא (642.88 ₪) בגין אי-היעדרות במהלך החודש; כי הם יהיו זכאים לתמריץ בשיעור של 50% מהתשלום המלא בהיעדרות בלתי מוכרת של 2 ימים; וכי הם יהיו זכאים לתמריץ בשיעור של 25% מהתשלום המלא בהיעדרות בלתי מוכרת בת 3 ימים. לפי האמור בהסכם, היעדרות בלתי מוכרת בת 4 ימים ויותר לא תזכה את העובד בתשלום כלשהו.

 

במקרה שלפנינו הוגשו כראיה דו"חות הנוכחות של התובע החל מינואר 2001 ואילך, ומהם ניתן לגזור את הנתונים בדבר נוכחותו והיעדרותו של התובע מעבודתו, ובהתאם לקבוע זכאותו לתמריץ אי-ההיעדרות.

עם זאת, דו"חות הנוכחות לתקופה שהחל מתחילת העסקתו של התובע ועד דצמבר 2000 לא הוגשו ע"י הנתבעת. התובע, מצידו, ביקש לקבוע כי הוא זכאי למלוא תמריץ אי-ההיעדרות עבור חודשי עבודתו אלה, שכן לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שלא נעדר מעבודתו, ואילו הנתבעת טענה כי יש לדחות במלואה תביעתו של התובע לתמריץ אי-היעדרות על אף שלא הוגשו דו"חות הנוכחות: העד מטעם הנתבעת, מר שפירא, העיד כי הנתבעת עברה תהפוכות ושינויים פיזיים ופרסונליים, ועל כן לא נמצאו בה מסמכים מהשנים 1999-2000 (עמ' 16 לפרוטוקול; עמ' 19 לפרוטוקול), והנתבעת טענה, בהמשך לעדות זו, כי התובע הגיש תביעתו בשיהוי בלתי סביר – כמעט 3 שנים לאחר סיום העסקתו, ולמעלה מ-6.5 שנים לאחר שהחלה תקופת ההעסקה – ובכך גרם לה נזק ראייתי, שכן לא היה באפשרותה לאתר מסמכים שיסייעו בידה להוכיח טענותיה.

 

אכן, התובע הגיש תביעתו כשנתיים ותשעה חודשים לאחר התפטרותו, ואולם אין בעובדה זו בלבד כדי לפטור את הנתבעת מלהגיש ראיות הקשורות בתקופת העסקתו. מר שפירא העיד בחקירתו הנגדית כי בינואר 2001 החלה הנתבעת לנהל את דו"ח הנוכחות באמצעות מערכת חדשה, כאשר עד אז נוהל מעקב הנוכחות באמצעות מערכת של שעון מכני (עמ' 18), ולא ראינו כל סיבה מוצדקת – ובכלל זה עדותו של מר שפירא כי הנתבעת עברה "תהפוכות" – לכך שלא נשמרו אצל הנתבעת מסמכים כלשהם, ולו באופן חלקי, המתעדים את התקופה שלפני יום 1.1.01.

בנסיבות אלה, החלטנו לקבוע כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שהתובע נעדר מעבודתו בתקופה החל מדצמבר 1999 ועד דצמבר 2000, ועל כן אנו קובעים כי הוא זכאי לתמריץ אי-היעדרות מלא עבור חודשים אלה, בסך כולל של 8,357 ₪.

 

באשר לתקופה החל מינואר 2001 ועד אוגוסט 2003, הרי שעמדו לנגד עינינו דו"חות הנוכחות של התובע. שני הצדדים הציגו טבלאות המתארות את ימי ההיעדרות של התובע בכל חודש בהסתמך על דו"חות אלה, ואולם מצאנו אי-דיוקים בשני התחשיבים שהוגשו.

על כן, ערך בית הדין תחשיב באשר לתמריץ אי-ההיעדרות לו זכאי התובע בהתאם לנתוני דו"חות הנוכחות לחודשים ינואר 2001 עד אוגוסט 2003, ולפי תחשיב זה – זכאי התובע לתמריץ אי-היעדרות בסך 14,304 ₪.

 

על הנתבעת לשלם לתובע תמריץ אי-היעדרות עבור החודשים דצמבר 1999 עד אוגוסט 2003, בסך כולל של 22,661 ₪. סך זה ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודתו של התובע, 22.9.03, ועד ליום התשלום בפועל.

 

יצוין, כי דחינו טענות הנתבעת לפיהן תמריץ אי-ההיעדרות כלול בערכי השכר המפורטים בטבלאות ההסכם הקיבוצי, בשל הנימוקים שפורטו בפסק הדין בעניין עב 9035/07 דאטקו ניקולא נ' י. שומרוני בע"מ ואח', [פורסם בנבו], מיום 8.7.08.          

כמו כן, אין אנו סבורים כי יש להיענות לבקשת הנתבעת, שהועלתה בסיכומיה, כי יש לעכב הכרעתנו בנוגע לתשלום הזכויות הנובעות מההסכם הקיבוצי, עד להכרעת בית הדין הארצי בסכסוך הקיבוצי העוסק בהן.

 

לעניין דמי כלכלה

התובע תבע הן את רכיב "יתרת דמי הכלכלה" והן את רכיב "תוספת כלכלה (2000)" מכוח ההסכם הקיבוצי, בטענה ששני רכיבים אלה לא שולמו לו ע"י הנתבעת.

באשר לרכיב יתרת דמי הכלכלה, כבר נקבע בפסק הדין בעניין דאטקו ניקולא כי רכיב זה הוא בגדר זכות נלווית שאיננה ניתנת לפדיון עם סיום יחסי העבודה. על כן, נדחית התביעה לקבלת רכיב זה.

 

באשר לרכיב "תוספת כלכלה (2000)" הרי שלפי ההסכם הקיבוצי מדובר בתוספת חודשית קבועה שתשלומה אינו מותנה בכל תנאי, ולפיכך זכאי התובע לקבלה עבור כל תקופת עבודתו. טענת הנתבעת לפיה גם רכיב זה כלול כבר בשכרו של התובע נדחתה בפסיקתו של בית דין זה (ר', למשל, עב 4264/07 מחמד סלים נ' א.ש.ת ניהול פרוייקטים בע"מ ואח', [פורסם בנבו], מיום 9.6.09, עב 9904/06 Dflibas Ali נ' מנרב הנדסה ובניין בע"מ, [פורסם בנבו], מיום 9.3.09).

 

התובע היה זכאי לתשלום תוספת כלכלה בסך 509.57 ₪ לכל חודש.

לתובע שולם סך נמוך מזה מדי חודש בגין "כלכלה יומית", ולפי תחשיבו, קיבל 80 ₪ בממוצע לחודש עבור רכיב זה (כאשר בחלק מן החודשים כלל לא שולם לו הסך הזה).

על כן, הפחית התובע סך 80 ₪ לחודש, מהסך החודשי לו הוא זכאי לפי ההסכם הקיבוצי בגין תוספת הכלכלה.

הנתבעת טענה רק כי במהלך תקופת עבודתו של התובע החל מינואר 2001 שולם לו סך כולל של 2,567 ₪ בגין כלכלה יומית. סך זה, בחלוקה לחודשי העבודה של התובע החל מינואר 2001, תואם את תחשיב התובע לפיו שולמה לו תוספת כלכלה בת 80 ₪ בממוצע בחודש.

על כן, אנו קובעים כי התובע זכאי לתוספת כלכלה לפי תחשיבו, בסך כולל של 19,760 ₪ (509.57 ₪ - 80 ₪, במכפלת חודשי עבודתו של התובע). סך זה ישולם לתובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.9.03 ועד ליום התשלום בפועל.

 

פיצוי בגין כך שלא הופרשו כספים לקרן חסכון

סעיף 7 בפרק י"ג להסכם הקיבוצי קובע הסדר פנסיוני מיוחד החל על עובדים זרים, לפיו על המעביד להעביר לקרן חסכון 4% משכר העובד, עד לכינונה של קרן פנסיה המיועדת לעובדים זרים.

לפי הוראה זו, חייבת היתה הנתבעת להפריש 4% משכר התובע לקרן החסכון, אף אם טרם הוקמה קרן פנסיונית לעובדים זרים. על כן, נדחות טענות הנתבעת לפיהן היתה מנועה מלהפריש כספים לקרן כזאת ועל כן אין לחייבה בפיצוי התובע (ר' עב 3664/03 גברילש בוגדן נ' ר.מ.ט בע"מ ואח' [פורסם בנבו], מיום 27.7.05, וכן פסקי הדין  Dflibas Ali ומחמד סלים, שאוזכרו לעיל).

טענות הנתבעת באשר להתנהלות אגף שוק ההון במשרד האוצר, שלא אישר הקמת קרן חסכון, לא הוכחו, ומכל מקום אין בהן כדי לבטל חובתה מכוח ההסכם הקיבוצי להפריש כספי החסכון לטובת עובדיה.

גם טענת הנתבעת בסיכומיה, כאילו התובע "לא השלים את תקופת עבודתו" ועל כן אינו זכאי לקבלת סכומים שהצטברו לזכותו בקרן החסכון – נדחית. בסעיף 7.6 לפרק י"ג להסכם הקיבוצי אכן נאמר שעובד שהשלים את תקופת עבודתו יהיה זכאי לקבל לידיו את הכספים שנצברו לזכותו בקרן החסכון, אולם לא נאמר שם דבר וחצי דבר באשר למשכה של תקופת העבודה, ובוודאי שלא נקבע בהסכם – כפי שביקשה הנתבעת לטעון – שעובד זר חייב לעבוד במשך כל תקופת ההעסקה בה הוא רשאי לעבוד בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, על מנת לפדות את כספי קרן החסכון. במקרה שלפנינו, התובע "השלים" תקופת עבודתו במובן זה שתקופת עבודתו הסתיימה עם התפטרותו, ועל כן – הוא זכאי לפדיון כספי קרן החסכון.

 

משלא הפרישה הנתבעת כספים לטובת התובע לקרן חסכון, ומשנותקו יחסי העבודה בין הצדדים – חייבת הנתבעת לפצות את התובע בגובה ההפרשות שלא ביצעה, לאורך כל תקופת עבודתו (ר' 300080/98 אברהם כהן נ' גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ).

עם זאת, שיעור הפיצוי צריך לעמוד על 4% משכרו של התובע, ולא על 6% כפי שטען.

 

התובע תבע פיצוי שייגזר מ"שכר המינימום דאז", אולם לא נקב בסכום המדויק. לפי תחשיב בית הדין, עמד שכרו הרגיל הממוצע של התובע על סך 3,089 ₪, ומסך זה ייגזר הפיצוי לו הוא זכאי.

הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 123.56 ₪ לכל חודש מחודשי העסקתו, ובסה"כ – 5,683 ₪. סך זה ישולם לתובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.9.03 ועד ליום התשלום בפועל.

 


 

 

 

ערכאה:                                    בבית הדין הארצי לעבודה

קישור לפסק הדין:         סק (ארצי) 18/08 – התאחדות הקבלנים והבונים בישראל בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה – הסתדרות עובדי הבניין והעץ (כב' השופטים רונית רוזנפלד, סטיב אדלר ועמירם רבינוביץ' ונציגי ציבור שלום חבשוש, אהוד נבות, דני בר סלע, דן פרופר, מיום 15.11.09, פורסם ב"נבו")

עובדות:

הדיון נסב בפירושו של הסכם קיבוצי בענף הבנייה ובשאלה האם תוספות תמריץ אי היעדרות ותוספת כלכלה כלולות בתעריפי השכר המפורטות בטבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי, כטענת התאחדות הקבלנים, או שיש לשלמם בנוסף לתעריפים שבטבלאות כטענת ההסתדרות.

 

פסק הדין:

בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת רוזנפלד ובהסכמת השופטים אדלר ורבינוביץ, נציגי העובדים מר חבשוש ומר נבות ונציגי המעבידים מר בר-סלע ומר פרופר) קיבל את עמדת התאחדות הקבלנים לגבי תוספת כלכלה וביטל מחמת חשד סביר להפליית העובדים הזרים את ההסדר לתשלום תמריץ אי היעדרות ופסק כי:

 

לכאורה לפחות, לשון ההסכם ברורה, והיא מטה את הכף לקבוע כי תמריץ אי ההיעדרות כמו גם תוספת 2000, כלולות בתעריפים המפורטים בטור השני לטבלת  2000.

 

כאמור, דרגה 1 היא דרגה חדשה עליה הסכימו הצדדים במסגרת הסכם 2000. לדרגה 1 נקבע שכר בשיעור של 2797.75. אין חולק כי בעת שנחתם הסכם 2000 זה היה שיעורו של שכר המינימום. מכאן השאלה העומדת במרכז הדיון שלפנינו כיצד אפשרי הדבר שתמריץ אי היעדרות נכלל בשכר המינימום. האם הכללתו בשכר המינימום עולה בקנה אחד עם הוראות חוק שכר מינימום (להלן- החוק) או שמא, בפירוש שניתן על ידי ההתאחדות להוראות ההסכם, טמונה אי חוקיות והפליה פסולה.

בית הדין קבע כי התמריץ הינו תוספת מותנית בתנאי ומשכך אין הוא בגדר שכר המינימום. המסקנה הינה כי בפירוש ההתאחדות להוראות הסכם 2000 אין כדי להכתים אותו בכתם של אי חוקיות, במובן של היותו מנוגד לכאורה להוראות שכר מינימום. זאת מן הטעם הפשוט, שלפי הוראות ההסכם עצמו בכל מקרה וללא כל סייג מחויב המעסיק בתשלום שכר מינימום.

בפועל, ולאמיתו של דבר, העובדים בדרגה 1 אינם זכאים לתמריץ אי היעדרות. שהרי בין כך ובין כך בהתאם להוראות שכר מינימום, זכאי העובד המדורג בדרגה 1 לסכום כפי שנקבע בטור האמצעי בטבלת 2000, העומד על שכר המינימום. כך יוצא שבין אם העובד מקיים אחר התנאים לתשלום התמריץ ובין אם לאו, כך או כך ישולם לו לפי הוראות החוק.

תוצאה זו אינה עומדת בניגוד להוראות החוק ואף אין הוראה בחיקוק אחר שלפיה חייב מעסיק לשלם תמריץ אי היעדרות למי מעובדיו. השאלה הנשאלת  היא אם במצב דברים זה טמונה הפליה פסולה של העובדים המשובצים בדרגה 1 ואם כן, מהו הסעד הנכון לתת.

ההסתדרות מסכימה כי בקביעה בהסכם קיבוצי שלפיה עובדים בדרגות מסוימות לא יהיו זכאים לתוספת פלונית, אין לכאורה פגם, אלא שלשיטתה, העובדים בדרגה 1 הם כולם או ברובם הגדול עובדים זרים, ומכאן ההפליה הפסולה שבמניעת תמריץ אי היעדרות מהם.

הדעת נותנת, כי אומנם, רובם של הפועלים בדרגה 1, שהוספה לסולם הדרגות במסגרת הסכם 2000, הינם עובדים זרים כהגדרתם בהסכם 2000. משזו המסקנה הלכאורית, נותרה לבירור השאלה אם אומנם ההסדר שנקבע לעובדים בדרגה 1 בקשר לתשלום תמריץ אי היעדרות, הוא הסדר מפלה, בהיותו מבוסס על שיקול בלתי רלוונטי, הוא השיקול בדבר היותם של העובדים בדרגה 1 בגדר "עובדים זרים".

 

אפילו התיימרו בעלי הסכם 2000 לשקול בקשר לתשלום התמריץ שיקולים דומים לאלה שנשקלו על-ידם בעבר בנוגע לתשלום התמריץ בפועל בחלקו בלבד לבעלי הדרגות הנמוכות, על פני הדברים, ונוכח הנסיבות, הרי שלכאורה, אותם שיקולים הוכתמו בשיקול זר. השיקול הזר הוא היותם של העובדים בדרגה 1, ברובם, עובדים זרים. כבר נקבע בפסיקתו של בית דין זה כי די בכך שהשיקולים העומדים בבסיס ההחלטה נשענים בחלקם בלבד על שיקול פסול כדי להכתים את אותה החלטה בכתם של "הפליה".

משנמצא כי קיים חשד סביר בדבר היותו של ההסדר בקשר לתמריץ אי היעדרות כפי שנקבע בהסכם הקיבוצי, הסדר המפלה לרעה את העובדים הזרים לעומת עמיתיהם הישראלים, דינו של ההסדר להתבטל. עם זאת קבע בית הדין כי בנסיבות העניין ראוי להורות על השהיית כניסת הכרזת הבטלות לתוקף כדי לאפשר לצדדים להגיע להסדר חלופי שוויוני.

 

 

 

 

 


ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב

קישור לפסק הדין:         עב (תא) 3029/07 – פופה אולג נ' המרמן מ.ש.פ בע"מ (כב' הש' לאה גליקסמן, מיום 24.1.10, פורסם ב"נבו")

 

עובדות:                        

התובע, עובד זר אזרח מולדובה.

הועסק אצל הנתבעות בבניין

הגיש תביעה כנגד הנתבעות לתשלום זכויות מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה (דמי כלכלה ותמריץ אי היעדרות).

 

פסק הדין:

הזכויות מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה – כלכלה ותמריץ אי היעדרות; משניתן פסק דינו של ביה"ד הארצי בעניין סק 18/08, אין התובע זכאי ממילא לזכויות אלה שכן נקבע כי הן כלולות בשכר הטבלאי ע"פ ההסכם הקיבוצי. לתובע שולם שכר בשיעור שכר המינימום או אף בשיעור גבוה יותר, ולכן שולם לו השכר הטבלאי ואף מעבר לכך.

פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות סוציאליות; ההסכם הקיבוצי בענף הבניה מוציא את העובדים הזרים מתחולת ההסדר הפנסיוני אך קובע הסדר חלופי, לפיו יערוך המעביד לעובדיו תוכנית חסכון, אליה יועבר תשלום של המעסיק בשיעור 4% משכר העובד, עד לכינונה של קרן פנסיה המיועדת לעובדים הזרים. חובת הפרשות לתוכנית חיסכון חלה על הנתבעות ללא תלות בגיבוש הסדר פנסיוני עבור העובדים הזרים בענף הבניה. אין חולק כי הנתבעות לא ערכו עבור התובע תוכנית פנסיונית כלשהי או תוכנית חסכון חלופית. כאשר לא ניתן לבצע את ההפרשות הסוציאליות, לאחר ניתוק יחסי עובד מעביד, מוקנית לעובד זכות לפיצוי כספי בגין אי העברת הכספים בשיעור גובה ההפרשות.

 

מאחר שקבענו כי אין לפסוק לתובע תוספת 2000 (כלכלה) ותמריץ אי היעדרות, הנכלל כעיקרון בשכר הקובע לחישוב הפרשות פנסיוניות על פי ההסכם הקיבוצי בענף הבניה. לפיכך, יחושב הפיצוי לו זכאי התובע בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות, כמפורט להלן: בעד התקופה ספטמבר 2001 עד דצמבר 2002: שכר המינימום לחודש עמד על סך של
3,266.58 ₪; זכאות לחודש היא 130.7; זכאות לתקופה היא 130.7
X 16 = 2,091 ₪. בעד התקופה ינואר 2003 עד מאי 2005: שכר המינימום לחודש עמד על סך של 3,315.18 ש"ח; זכאות לחודש היא 132.6 ₪; זכאות לתקופה – 132.6 ש"ח X 29 = 3,845 ₪. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בעד הפרשות לקרן פנסיה/תוכנית חיסכון בסך 5,936 ₪.

 

 

תנאי שימוש   I  אודות האתר  I  צור קשר  I  הצעות פניות הציבור
תמונה גרפית
© כל הזכויות שמורות 2014 . מדינת ישראל.
© Copyright 2014 . State of Israel. All rights reserved.