1 פברואר 2010

                                                                                              2010-0045-428

 

 

מנכ"ל משרד התמ"ת שרון קדמי בכנס הרצליה: על הקשר בין ביטחון, פיתוח כלכלי והתהליך המדיני

 

ü       מצרים : "אותות המשבר הכלכלי לא פגעו בהיקף הסחר עם מצרים. על פי נתוני הסחר הרשמיים לשנת 2009 עם מצרים, היצוא עמד על כ-135 מליון דולר, והיבוא על כ-270 מליון. לעומת שנת 2008 היצוא ירד בשיעור זניח של כ-3%, והיבוא ממצרים אף הכפיל את עצמו"

 

ü       ירדן: "עם ירדן נתוני היצוא מעודדים יותר למרות הירידות שנרדמו, מאחר ובכל זאת מדובר במדינה קטנה, שסך היבוא השנתי שלה כולל דלקים הוא קצת למעלה מ-12 מיליארד דולרים. כמו הגז והנפט ממצרים, יש לנו הסכם הפוך עם הירדנים, בו אנו מספקים להם מים - פרי הסכם השלום עמם משנת 1994"

 

ü       הרשות הפלשתינאית: "נושא העבודה הפלשתינאית בישראל שנוי במחלוקת - הפתרון הנכון וההגיוני ביותר להבנתנו הוא לשכפל את מודל אזור התעשייה ארז והקמתם של אזורי תעשיה רבים כאלה ובהיקפים גדולים יותר"

 

להבנתי, שלום כולל ישפיע יותר על קשרינו עם מדינות 'המעגל השני' דווקא. כבר היום אנו מייצאים למדינות אלה בעקיפין ומסיבות ברורות לא אפרט יותר מדי - רק אומר, כי קיים פוטנציאל אדיר של יצוא למדינות כמו סעודיה על 28 מליון תושביה ותוצר לנפש במושגי PPP של כ-21,000 $, או ל-6 הנסיכויות של האמירויות, שלא לדבר על כווית וקטאר

  

"הקשר בין ביטחון, פיתוח כלכלי והתהליך המדיני ברור מאליו. במצב המדיני-פוליטי העכשווי, ניתן לדבר על יחסים כלכליים עם מצרים, ירדן, הרשות הפלשתינאית וסחר עקיף עם מדינות המעגל השני. אני אולי אפתיע אתכם, אך שלום כולל באזור ללא ספק ישפיע על האזור שלנו, אך לא בהכרח באופן שכולנו חושבים" – כך פתח היום מנכ"ל משרד התמ"ת שרון קדמי את נאומו בכנס הרצליה.

 

"באופן כללי ניתן לומר כי השלום עם מצרים וירדן, לא חולל גדולות ונצורות ביחסי הסחר בין המדינות - האמת היא שכבר בעת שיחות השלום, משרד התמ"ס דאז לא חזה או זיהה פוטנציאל סחר משמעותי". לדברי קדמי, "אם כי הציפיות לפחות בצד הישראלי היו גבוהות יותר, לפחות בהיבט יצוא הסחורות והשירותים – לצערנו, הדבר לא הסתייע בעיקר בגין אופי 'השלום הקר' בינינו לבין שכנינו".

 

להלן עיקרי דבריו של קדמי בהתייחס למערכת הקשרים הכלכליים עם מצרים, ירדן והרשות הפלשתינאית:

 

מצרים

תתפלאו, אך אותות המשבר הכלכלי לא פגעו בהיקף הסחר עם מצרים. על פי נתוני הסחר הרשמיים לשנת 2009 עם מצרים, היצוא עמד על כ-135 מליון דולר, והיבוא על כ-270 מליון. לעומת שנת 2008 היצוא ירד בשיעור זניח של כ-3%, והיבוא ממצרים אף הכפיל את עצמו. בהשוואה לגוש האירו וארה"ב שם נרשמה ירידה של עשרות אחוזים ביצוא וביבוא כאחד.

 

יחד עם זאת, נתוני יבוא הנפט והגז הטבעי אינם מופיעים בנתונים הרשמיים, אם כי היו פרסומים שונים בתקשורת הישראלית והבינלאומית שדברו על עשרות ואף מאות מיליוני דולרים בשנה ממצרים בתחום זה, אני סבור כי יוסי מימן ידע לספר על נתונים מדויקים יותר.

בכל מקרה, גם אם מדובר בעשרות או במאות מיליוני דולרים, הדבר הופך אותנו לשותפת סחר משמעותי עם מצרים, המייבאת בסך הכול כ-23 מיליארדי דולרים בשנה. למרות זאת לא תמצאו זכר או שריד לנתונים אלה - לא בל.מ.ס הישראלי, וכמובן שלא בל.מ.ס המצרי.

 

יבוא הנפט, ובעיקר הגז הטבעי, יכולים להתפרש מבחינה אסטרטגית לכאן או לכאן - תלוי בעיני המתבונן. יש שיאמרו כי מדובר בתלות מסוכנת, והאחרים, ואני בתוכם - יטענו כי הדבר דווקא מהדק את הקשרים המדיניים ופוליטיים בין המדינות, ומוציא את התמריץ לשינוי שלילי מצד מצרים. מה עוד, שתגליות הגז האחרונות בשדות "תמר" ו"דלית" הוציאו את העוקץ מהתלות הבלעדית במצרים - והדבר בא על ביטויו בחתימה מזורזת על חוזים ובמחירים צנועים יותר ממה שחזו תחילה.

 

ירדן

עם ירדן נתוני הסחר שמרו על הממוצע העולמי בשנת 2009 ועל פי נתוני המסחר הרשמיים עם ירדן בשנה שעברה, היצוא עמד על כ-230 מליון דולרים, ירידה של כ-20% מהשיא של 2008. היבוא עמד על כ-70 מליון דולרים, שהם ירידה של כ-30% מהשיא של 2008 שעמד על כ-105 מליון.

 

דווקא עם ירדן נתוני היצוא מעודדים יותר למרות הירידות שנגרמו, מאחר ובכל זאת מדובר במדינה קטנה, שסך היבוא השנתי שלה כולל דלקים הוא קצת למעלה מ-12 מיליארד דולרים. כמו הגז והנפט ממצרים, יש לנו הסכם הפוך עם הירדנים, בו אנו מספקים להם מים - פרי הסכם השלום עמם משנת 1994.

 

לגבי מצרים וירדן ניתן לציין לחיוב את קשרי התיירות ממדינות שלישיות - מאות אלפי מבקרים מחו"ל מנצלים כל שנה את מעברי הגבול של אילת/טאבה ואילת/עקבה והגשרים הפתוחים על הירדן. עליהם יש להוסיף עשרות אלפי תיירים ישראלים העושים זאת גם, שלא לדבר על כמה מאות ירדנים העובדים בישראל בעיקר בעיר אילת.

 

הסכמי אזורי ה-QIZ עם שתי המדינות הם דוגמה מצוינת להצלחת הסחר בין המדינות. הסכמים אל הוו מנוף להקמת עשרות מיזמים משותפים עם ירדן ופחות עם מצרים, בעיקר בענפי הטקסטיל והמתכת הפשוטה.

 

דוגמא נוספת ראויה לציון היא השימוש שעושים הירדנים בנמלי הים התיכון שלנו אך מאידך שתי המדינות עדיין מסרבות לחבר את רשת החשמל במתח עליון של ישראל לרשתות שלהם, דבר שללא ספק כדאי כלכלית לכל הצדדים.

 

למרות הכול, בהנחה של שלום כולל עם העולם הערבי "ושלום חם" עם מצרים וירדן, עדיין פוטנציאל העסקים נמוך יחסית וזאת מ-3 סיבות עיקריות:

 

·         הסיבה הראשונה הינה כי התוצר הישראלי לנפש עומד על כ-27,500 דולרים במונחי PPP, בעוד שאצל שכנינו במעגל הראשון, פרט ללבנון, התוצר לנפש במונחי כוח קניה, מהווה כ-20% מהרמה הישראלית לכל היותר.

·         סיבה שנייה היא, כי לפי שעה אין התאמה בין הכלכלות. עיקר היצוא הישראלי מבוסס על ההיי-טק, המהווה כבר היום 52% מהיצוא התעשייתי. אם כוללים את שרותי התוכנה והמו"פ הוא קופץ ל-70%. מאידך והביקוש למוצרים אלה אצל שכנינו נמוך יחסית נמוך.

·         מתחרינו בתחום הסחר בעיקר מאירופה, לא חיכו לנו. בסחר העולמי אין וואקום, ומזה עשרות שנים המחוסר בקשרים כלכליים נוצל ע"י אחרים, אשר יצרו קשרים ועובדות בשטח, עובדות וקשרים שיהיה קשה להזיזם מעמדותיהם המסורתיות.

 

להבנתי, שלום כולל ישפיע יותר על קשרינו עם מדינות 'המעגל השני' דווקא. כבר היום אנו מייצאים למדינות אלה בעקיפין ומסיבות ברורות לא אפרט יותר מדי - רק אומר, כי קיים פוטנציאל אדיר של יצוא למדינות כמו סעודיה על 28 מליון תושביה ותוצר לנפש במושגי PPP של כ-21,000 $, או ל-6 הנסיכויות של האמירויות, שלא לדבר על כווית וקטאר - זו האחרונה בעלת התוצר לנפש השנייה בעולם אחרי ליכטנשטיין עם שימו לב - 121,000 דולר. כל המדינות הללו מצויות בתהליך מואץ של פיתוח תשתיות פיזיות ואנושיות, במיוחד השקעות בחינוך והשכלה מדעית-טכנולוגית מה שהופך אותם מתאימות כמו כפפה ליד לתעשיות ההיי-טק שלנו.

 

הרשות הפלשתינאית

באשר לנתוני הסחר הרשמיים ל-2009 עם הרשות הפלשתינאית, מדובר ביצוא של כ-2.8 מיליארד דולרים, ירידה של כ-15% לעומת שנת 2008. היבוא עמד על כ-400 מיליון דולר, ירידה של למעלה מ-30% לעומת 2008. מדובר בהיקפי סחר משמעותיים מאד לנו ולפלשתינאים. מדובר בשוק השני בחשיבותו אחרי ארה"ב, רק לשם המחשה, השוק הגרמני בשיאו הגיע לכ-2 מיליארד דולר של יצוא.

 

בשוק העבודה מועסקים בישראל בתוך "הקו הירוק" באופן חוקי כ-28,000 פלשתינאים וכ-25,000 מעבר לקו, ובנוסף כ-25,000 שב"חים. שכר העבודה היומי בישראל בממוצע, כולל ההטבות הסוציאלית עומד על כ-177 שקלים, כפול מזה של העובד ברשות הפלשתינאית.

 

נושא העבודה הפלשתינאית בישראל שנוי במחלוקת - שוב תלוי בעיני המתבונן. יש שיאמרו כי בתנאים הנוכחים הדבר מהווה מעין "שסתום לחץ" מנקודת מבט ביטחונית – 'שכן רעב הוא שכן מסוכן'. אחרים יטענו, כי העיסוק בעבודות פשוטות והחיכוך עם הישראלים, במיוחד לעומת רמת החיים בישראל, מגבירים דווקא את המתח. ויש שיאמרו כי עובדים פלשתינאים עדיפים על למעלה מ-250 אלף עובדים זרים אחרים – כידוע, העובדים הפלשתינאים הם עובדים יוממים הנעים בין הרשות לישראל ולא נשארים בתוך ישראל באופן קבוע.

 

הפתרון הנכון וההגיוני ביותר להבנתנו הוא לשכפל את מודל אזור התעשייה ארז והקמתם של אזורי תעשיה רבים כאלה בהיקפים גדולים יותר - רק לשם השוואה, בארז לפני הריסתו על ידי החמאס עבדו כ-5,000 עובדים בלמעלה מ-200 מפעלים ובתי מלאכה, חציים בבעלות ערבית מלאה עם מחזור עסקים כולל של כ-170 מליון  דולר ויצוא של כ-60 מליון דולר.

 

לסיום, בהנחה של שלום כולל וחם עם העולם הערבי, כולל עם הפלשתינאים - ייווצר פרדוכס מעניין, לפיו מחד היקפי הסחר עם מדינות ערב יעלה, ואילו היקף הסחר עם הפלשתינאים מן הסתם יצטמצם - כיום "הסכם פאריז" משנת 1994 קובע את הכללים. בהסכם שלום כולל יהיו לנו מתחרים, בעיקר מאירופה, על השוק הפלשתינאי. אין ספק כי שלום כולל ישפיע על רבות על האזור כולו, אך לא בהכרח בצורה שרובנו חושבים.