תמונה גרפית
תמונה גרפית
ראשי תמונה גרפיתהצעות ופניות הציבור תמונה גרפיתמפת האתר תמונה גרפית
 תמונה גרפית
משרד הכלכלה> ממונה על זכויות עובדים זרים
פסיקה
תמונה גרפיתזהות המעסיק כללי
תמונה גרפיתזהות המעסיק - סיעוד
תמונה גרפיתזהות המעביד כשמעורבת בהעסקה חברת כח אדם או חברה לתיווך כח אדם
תמונה גרפיתאחריות נושא משרה בתאגיד
תמונה גרפיתהמשכיות זכויות כשהעובד נשאר והמעסיקים מתחלפים
תמונה גרפיתהחובה להתקשר בחוזה
תמונה גרפיתהסכמים קיבוציים - כללי
תמונה גרפיתהסכמים קיבוציים - עובדים בבניין
תמונה גרפיתשכר עבודה ושעות נוספות - סיעוד
תמונה גרפיתהחובה להפריש כספים לחסכון פנסיוני
תמונה גרפיתהחובה לשלם דמי הבראה
תמונה גרפיתדמי נסיעות
תמונה גרפיתניכויים מותרים מהשכר - כללי
תמונה גרפיתדמי תיווך
תמונה גרפיתחובת הנפקת תלושי שכר - סיעוד
תמונה גרפיתחתימת עובד על כתבי ויתור
תמונה גרפיתהליכים מנהליים כנגד מפירי חוקי עבודה
תמונה גרפיתהתערבות הממונה בהליכים
תמונה גרפיתחופשה שנתית ודמי חגים
תמונה גרפיתחילוט ערובה שהופקדה לטובת הבטחת זכויות עובדים
תמונה גרפיתכבילה של עובד למעסיק
תמונה גרפיתסחר בבני אדם לעבודה
תמונה גרפיתפיטורי עובדת בהריון
תמונה גרפיתפיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת עובדים זרים כללי - סיעוד
תמונה גרפיתפיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת עובדים זרים כללי - רגיל
תמונה גרפיתקניין רוחני - טופס
תמונה גרפיתרכיבים בשכר העבודה - כללי
תמונה גרפיתשכר עבודה ושעות נוספות - כללי
תמונה גרפיתתשלום שכר - הגנת השכר
 

גרסת הדפסה


ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע

קישור לפסק הדין:         עב (בש) 1105/04 – יילדרים דרביס ו-25 אחרים נ' אחים אוזן חברה לבניה פיתוח וייזום בע"מ (כב' הש' יהודית גלטנר, מיום 2.5.07) פורסם ב"נבו"

 

עובדות:

התובעים בע"ב 1120/04 ובע"ב 1419/04 (להלן – התובעים), עובדים זרים אזרחי תורכיה, הגישו תביעות לתשלום סכומים שונים בגין תקופת עבודתם אצל הנתבעת. הנתבעת הגישה תביעה לתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו לטענתה בשל התפטרותם של התובעים. התובעים טענו כי התפטרו מעבודתם בשל הרעה מוחשית בתנאי העסקתם.

 

פסק הדין:        

התובעים בתצהיריהם ובעדותם אינם חולקים על הטענה, כי במהלך כל תקופת העסקתם (למעט חודשים יולי 2003 ואילך) קיבלו את השכר עבור שעות העבודה שעבדו בפועל בין בתקופה ששכרם נקבע לפי שעות עבודה ובין בתקופה שקיבלו שכר קבלני. (סעיף 21 לתצהיר התובע 3). יצוין, כי ככלל סעיף זה חוזר ברוב רובם של תצהירי התובעים.

 

אולם, לטענתם, לא היו מודעים לעובדה, כי היו זכאים לקבלת גמול עבודה בשעות נוספות ועובדה זו נאמרה להם בעקבות יעוץ משפטי שקיבלו (סעיף 43 ב' לתצהירו של התובע 3). כך אף הצהירו רוב רובם של התובעים הנוספים.

 

הנתבעת אף אישרה בסיכום טענותיה את אופן חישוב השכר שנערך לתובעים וציינה מפורשות, כי  לאחר חישוב הסכומים שהגיעו לכל עובד, הוכנו להם תלושי שכר כשבשלב הראשון הייתה מוזנת הקטגוריה של שכר יסוד בגובה שכר המינימום הקבוע בדין, (עבור 186 שעות), אח"כ היו מוזנים תשלומים אחרים כגון הבראה, ביגוד, אש"ל, אי היעדרות וכו'. את יתרת שכרו של העובד, על פי שעות עבודתו באותו חודש, אם היו כאלה, ציינה הנתבעת בתלוש השכר תחת קטגוריה של "שכר נוסף גלובלי" (סעיף 43 לסיכומי הנתבעת).      

 

משכך, יש לדחות את טענת הנתבעת, כי התובעים לא היו זכאים לגמול עבור שעות נוספות, מהטעם כי עבדו בקבלנות על פי בחירתם והתמורה בעד עבודתם תומחרה לפי משימה ולא לפי שעות עבודה בפועל.  העובדה שהתובעים עבדו בקבלנות, אינה שוללת מהם את זכאותם לקבלת גמול בגין עבודה בשעות נוספות, עבור כל השעות שעבדו מעבר ל-186 שעות, כגרסת הנתבעת בתלושי השכר ש"בנתה".

כמו כן, התובעים בהסכמתם לעבוד במסגרת עבודה קבלנית לא ויתרו על זכאותם לקבלת גמול בגין עבודה בשעות נוספות. גם טענת מנהל הנתבעת, כי שכרם השעתי בתקופה זו היה שכר שעתי גלובלי -  לא הוכחה ויש לדחותה. לא הוכח שכך הוסכם עם התובעים ולמותר לציין טענה זו עומדת בניגוד לחוק הגנת השכר.

מסקנתנו זו מובילה למסקנה הנגזרת, כי כל התוספות וההטבות שפורטו בתלושי השכר, אין לראותם כהטבות ששולמו בפועל לתובעים בנוסף לשכרם בגין שעות עבודתם, כפי שהתחייבה הנתבעת אלא תשלום הטבות "ערטילאיות" בלבד שהומרו על חשבון שעות עבודת התובעים.

 

שיטת חישוב זו, מובילה למסקנה, כי אין מנוס מלקבוע כי תלושי השכר שהונפקו לתובעים אינם משקפים את שיעור השכר שהיו זכאים לו על פי שעות עבודתם. מעדויות הנתבעת עצמה, עולה כי השכר ששולם לתובעים היה שכר בגין מספר שעות העבודה המוסכמות בין הצדדים עבור כל חודש וחודש בלבד, אשר חלקו עטה באופן מחוכם "לבוש" של זכויות אחרות, כדוגמת דמי הבראה, ביגוד, אש"ל ועוד. ולבסוף, אם עדיין נותרו שעות נוספות במכסת השעות שהוקצו לכל עובד, נכנסו אלה אל תלוש השכר תחת קטגורית שכר חדשה שכונתה "שכר נוסף גלולבלי".

 

בנסיבות אלה, שיטת חישוב התובעים ושיטת חילוץ שעות העבודה משיעור השכר נטו בתלושי השכר, מקובלת עלי ואף סבירה והגיונית לאור הודעת הנתבעת, כי שיעור השכר הכולל של התובעים טרם "בניית התלוש" שתוארה לעיל, היתה פונקציה של מספר שעות העבודה X שכרם השעתי.

 

תימוכין נוספים למסקנתנו זו, ניתן למצוא למכביר בחומר הראיות שהוצג בפנינו וכפי שעולה מעדויות הצדדים. כך למשל הגדיל לעשות מיכאל אוזן, כאשר העיד כי במסגרת סיכום תנאי העסקתם של התובעים בנתבעת, אמר לתובעים כי ישלם להם את כל זכויותיהם עם סיום עבודתם בנתבעת, היינו טרם עזיבתם את הארץ, גם מעדות זו עולה, כי השכר ששולם לתובעים במהלך תקופת עבודתם אצלה היה רק עבור ביצוע עבודתם ומבלי שכלל תשלום בגין זכויות ותוספות אחרות וכי האמור בתלושי השכר בעניין זה, לא שיקף קבלתם.

 

כפי שצויין, מחוזי ההעסקה שנחתמו עם התובעים, עולה מפורשות (בתרגום לשפה האנגלית), כי שכרם השעתי עמד בתחילה על 3.5 $, כאשר נקבע בסעיף "השכר", כי זה ישולם לתובעים נטו ומבלי שיופחתו ממנו ניכויים כלשהם, גם אם אלו קבועים בדין (ראה סעיף 5 לחוזים הסטנדרטים - סעיף 5 לחוזה של התובע 15).


ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב

קישור לפסק הדין:         עב(ת"א)3719/06 – אמפיצי גיורגה נ' א.ש. וקנין מהנדסים בע"מ (כב' הש' נטע רות, מיום 31.1.08) פורסם ב"נבו"

 

עובדות:

התובע אזרח רומני אשר עבד באתרי בניה שונים.

טען כי במהלך תקופת עבודתו שולם לו שכר נמוך משכר המינימום.

 

פסק הדין:

התובע לא מצא לנכון לצרף לתצהיר העדות הראשית טבלה המפרטת טענה זו והוא אף לא התייחס לרכיבי השכר השונים שצוינו במפורש בתלושי שכרו לרבות, רכיב ההשלמה לשכר מינימום המופיע בתלושי שכר של חודשים רבים.

יש לדחות טענה זו של התובע בדבר אי-תשלום שכר מינימום.


 

 

ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת

קישור לפסק הדין:         תפ (נצ) 1001/07 – מ"י – משרד התמ"ת נ' מג'יק פרדייז בע"מ  (מפי כב' הש' איצקוביץ' מיום 29.6.08) פורסם ב"נבו"

עובדות:

נאשמת 1 היא חברה פרטית, הבעלים של אולם אירועים. נאשם 2 היה הבעלים והמנהל של נאשמת 1 והאולם. הנאשמים הואשמו בין היתר באי תשלום שכר מינימום.

 

פסק הדין:

אנו בדעה כי לא הוכח, במידה הנדרשת במשפט הפלילי, כי הנאשמים לא שילמו לעובדים שכר מינימום במשק, כפי שעולה מהטבלה שנערכה על ידי מר ליבמן. זאת מנימוקים כדלקמן:

 

א.         מתוך הטבלה שנערכה על ידי המפקח חושבה הזכאות לשכר מינימום במשק שהינה בהתאם לערכים "ברוטו" (לפני ניכוי חובה כגון ביטוח לאומי, מס בריאות ומס הכנסה), כאשר הסכום שנלקח בחשבון כשכר ששולם למשמרת הינו בערכי נטו, קרי, לאחר ניכוי חובה. נכון הוא שבמקרה שבפנינו לא הונפקו תלושים לעובדים והתשלום נעשה במזומן אך עדיין לא קיימת אפשרות להשוות בין ערכים ברוטו לערכים נטו מאחר והתוצאה תהיה לרעתם של הנאשמים.

 

ב.         המפקח לקח בחשבון כשעות עבודה את כלל השעות שצוינו על ידי העובדים בהודעות. קיים שוני מסוים בין השעות שצוינו בהודעות לבין אלה שלגביהן העידו העובדים בבית הדין. בנוסף, לפי גרסתו של הנאשם לא כל השעות שבהן שהו העובדים באולם היו שעות עבודה בפועל.

 

בהתאם   לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשנ"א – 1951, שעות עבודה פירושו "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר, חוץ מהפסקות על לפי סעיף 20".

 

בהתאם להגדרה לעיל, זמן הפסקה שבו עומד העובד לרשות עצמו, אוכל ונח, אינו זמן עבודה המזכה בתשלום לפי חוק שכר מינימום.

לפי עדותו של הנאשם, שבנקודה זו לא נסתרה, העובדים הגיעו לאולם בשעה שהם נדרשו לעשות זאת, החלו את סידור הכלים ולאחר מכן אכלו ונחו עד להגעת האורחים. אותו זמן של הפסקה לא נלקח בחשבון בטבלה שנערכה על ידי המפקח, שבה כל השעות חושבו כשעות עבודה.

 

ג.          הוכח בדיון כי העובדים קיבלו על פי רוב, בנוסף לשכר ששולם על ידי הנאשמים, תשר שניתן להם ישירות על ידי האורחים. אותו תשר היה בסכומים משמעותיים, לכל הפחות כ- 40 ₪ לאירוע והיה יכול להגיע עד ל – 100 ₪ ואף יותר לאירוע.

השאלה האם תשר (טיפים) הינו חלק משכר עבודה אם לאו, נדונה בפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה והתשובה לא היתה חד משמעית עד שניתנה הכרעה בבית הדין הארצי לעבודה בע"ע 142/03 מוני סהר נ' פיקאסו הרצליה 1993 בע"מ ([פורסם בנבו], פסק דין מיום 14/6/05) ו – עע 300113/98 ד.ג.מ.ב אילת מסעדות בע"מ נ' ענבל מלכה, פד"ע מ 767 (ניתן ביום 1/6/05).

 

באותם פסקי דין נקבע שתשר ששולם ישירות על ידי הלקוחות למלצר אינו חלק משכר עבודה ולא ניתן לחשבו לעניין זכאות לשכר מינימום במשק. אולם, עד אז לא היתה עמדה ברורה ואחידה בנקודה הזאת.

 

העובדות נשוא כתב האישום התרחשו בחודש 2/05, קרי, יותר משנה לפני שניתנו הכרעות שהוזכרו לעיל. באותו מועד המצב המשפטי לא היה ברור והנאשמים היו יכולים לסבור כי הטיפים שקיבלו המלצרים היוו חלק מהשכר לעניין שכר מינימום. 

 

לאור כל אלה, הנני סבורה כי לא הוכיחה המאשימה, במידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי, כי העובדים לא קיבלו שכר מינימום במשק בתקופה הרלוונטית לכתב האישום ועל כן יש לזכות את הנאשמים בגין עבירה זו.

 


ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה      

קישור לפסק הדין:         עב (חי) 1888/06 – גוסין אולג נ' שי תעסוקה בע"מ (כב' הש' מ. פריימן מיום 9/4/08, פורסם ב"נבו"

 

עובדות:

התובע צירף לתצהירו את תלושי שכרו למשך תקופת עבודתו בנתבעת, תלושים שנערכו על ידי הנתבעת עצמה, וככאלו מהווים הודאת בעל דין בנכונות האמור בהם.

 

מתוך תלושים אלו ניתן ללמוד כי מידי חודש עבד התובע בשעות נוספות שמעבר ל-8 שעות ביום וקיבל עליהן שכר בתעריף רגיל. 

 

בסיכומיה טענה הנתבעת, כי מאחר והתובע קיבל 21 ₪ לשעה ושכר המינימום באותה העת היה 17.85 ₪ הרי שהשכר כולל תשלום עבור שעות נוספות.

 

פסק הדין:        

חוק הגנת השכר תשי"ח-1958 אוסר תשלום שכר כולל ואינו מכיר בשכר הכולל תשלום בגין שעות נוספות בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה.

זכות התובע לתשלום שעות נוספות הינה זכות קוגנטית הנובעת מהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, זכות שאינה ניתנה לויתור.

אף אם ההסכם קבע ששכרו של התובע הינו גלובאלי וכולל תשלום עבור שעות נוספות, הרי שהסכם זה עומד בניגוד להוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר, הקובע:

 

"איסור שכר כולל:

עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול-עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 או הכולל דמי חופשה תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951. רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על - ידי שר העבודה".

 סעיף זה בא לאסור ולמנוע קביעת שכר עבודה שיכלול גמול שעות נוספות כחלק מסך גלובלי (דב"ע מד/ 34- 3 דוד אלון נ' בנק ישראל, פד"ע טז 76).

רק אם נקבע תשלום נפרד ונקוב בעד עבודה בשעות נוספות, מדובר בתשלום גלובלי שאינו חלק מ"שכר כולל" ואינו אסור על פי סעיף 5 לחוק הגנת השכר.

בענייננו, הנתבעת לא הגדירה שעות עבודתו הרגילות - מול הנוספות - של התובע, הנתבעת אף לא הגדירה מהו השכר הבסיסי ומהי התוספת הכוללת עבור השעות הנוספות שנדרש התובע לבצע, ובתלוש השכר מופיע מס' השעות הכולל בלבד. 

ראה לעניין זה את שנקבע  בע"ע 1144/04 אברהם מרחיב – מוקד אמון סביון (1981) (לא פורסם, 21.12.2006):

"במבנה הסכמי מעין זה יש מסר שלילי, והוא עלול לפתוח פתח אפשרי להכתבת תנאים לעובדים, תוך נקודת מוצא של אי תשלום מראש של זכויות קוגנטיות כדת וכדין, תוך הסתרת מגמה זו במעטפת של קבלת שכר הגבוה משכר המינימום, אבל תוך נפנוף בשוט, לפיו אם תוגש על ידי העובד תביעה למימוש הזכויות הקוגנטיות להן הוא זכאי, יאבד מיד את השכר העודף על שכר המינימום בו ודאי רצה בעת ההתקשרות. דרך זו, שבה מאבד העובד את מעט "השמנת" מעבר לשכר המינימום שהוא מקבל בשל תביעתו לאכיפת הזכויות הקוגנטיות המגיעות לו על פי דין - לא יכולה להתאשר על ידי מערכת שיפוטית שמחובתה לפקח ולשמור על אכיפת הזכויות הקוגנטיות המגיעות לעובדים על פי דין ולשים גדר להסכמים העלולים לפגוע במטרה זו".

הוכח כי לתובע לא שולם בגין שעות נוספות שביצע בפועל על פי תלושי השכר.

 

התובע הגיש טבלה מרוכזת המבדילה בין  השכר הרגיל (לפי 8 שעות במכפלת מס' ימי העבודה) ותשלום עבור שעות נוספות, לפי הנתונים שבתלושי השכר.

בהעדר תחשיב נגדי, אנו מקבלים את חישובי התובע וקובעים כי התובע זכאי לסך של 5,958 ₪ בגין שעות נוספות.


ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע

קישור לפסק הדין:         עב (ב"ש) 1675/07 – וסילה צ'רצ'יס נ' לוקי בניה ופיתוח בע"מ (כב' הש' יהודית גלטנר-הופמן, מיום 12.10.08, פורסם ב"נבו")

 

עובדות:

התובע עובד זר מרומניה הגיש תביעה נגד הנתבעת לתשלום זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו בנתבעת מחודש 10/01 עד לחודש 5/05.

 

התובע ערך חישוב הגמול בגין השעות הנוספות על פי שכר מינימום חודשי (סעיף 25 לכתב התביעה) ואכן בתצהירו במקום עדות ראשית ציין התובע, כי למרות שצויין  בריכוז תלושי השכר וריכוז משכורותיו שצרף לתצהירו, כי שכרו השעתי היה 18 ₪ לשעה ברוטו, לא שילמה לו הנתבעת תוספת מלאה עבור השעות הנוספות שביצע בפועל, אותן תובע בתביעתו הנוכחית (סעיף 29 לתצהירו במקום עדות ראשית).

 

התובע הצהיר כי כאשר עבד בראש העין, עבד בימים א' - ה' משעה 07:00 עד 19:00 או 20:00 ובימי ו' מ-07:00 עד 13:00. (סעיף 18 לתצהיר ועמ' 7-8 לפרוטוקול מיום 13/3/08).

כאשר עבד באשקלון, עבד מחצית החודש בשעות היום במשך 12 שעות ובמחצית החודש בשעות הלילה במשך 12 שעות (סעיף 12 לתצהיר).

 

בגין התקופה הראשונה (היינו מ-11/01 עד 4/04) העריך את שעות עבודתו ב-264 שעות חודשיות על פי חישוב של  12 שעות בימי חול ו-6 שעות בימי ו', בטענה כי בגין תקופה זו לא הוגשו לתיק כרטיסי הנוכחות של התובע. מחיר השכר שעתי צויין בסעיף 27 לתצהירו במקום עדות ראשית, היינו על פי שיעור שכר שעתי של 18 ₪ לשעה.

 

כמו כן, התובע איבחן בחישוביו בין שעות קיץ לשעות חורף.

 

את ימי העבודה בכל חודש וחודש חילץ התובע מכרטיסי העובד שצורפו לתצהירו (נספח ג').

 

גרסה זו של מתכונת עבודתו לא נסתרה בראיה מהימנה מטעם הנתבעת. העדה מטעם הנתבעת העידה מתוך המסמכים שצורפו על ידי הנתבעת לתיק או על פי יעוץ משפטי שקיבלה. מדובר בעדה שהינה סגנית חשבת שכר הנתבעת אשר החלה לעבוד בנתבעת במרץ 2005 בלבד.

 

יצוין כי מדוחות הנוכחות של התובע לתקופת עבודתו מ-1/05 עד 4/05, עולה בבירור כי התובע עבד כ-50 שעות נוספות בחודש.

 

עוד יצוין, כי מעיון בריכוז תלושי השכר של התובע לכל תקופת עבודתו, עולה לכאורה כי הנתבעת שילמה לתובע גמול בגין עבודה בשעות נוספות בנוסף לשכר היסוד אשר לא פחת משיעור שכר המינימום באותה עת ובתקופת עבודתו החל מ-2003 שכר היסוד אף עלה על שיעור שכר המינימום. (במהלך התקופה מ-11/01 עד 11/02 היה שכר המינימום בסך של 17.56 ₪ לשעה ובמהלך התקופה מ-12/02 עד לסיום עבודתו של התובע, שכר המינימום השעתי היה 17.93 ₪).

 

פסק הדין:

על התובע גמול שעות נוספות להוכיח את כל הנתונים העובדתיים הצריכים לקביעת הסכום המגיע.

 

במקום בו קיימת מסגרת של שעות עבודה קבועות, ואין טענה שהעובד עובד במשרה חלקית - ההנחה היא שהעובד עבד אותן שעות.

 

ההוכחה שבה חייב עובד יכול שתבוא מעדי המעביד.

 

אם אין בית הדין מוכן לקבל את מלוא גרסתו של העובד - יפסוק לפי מספר השעות הקטן ביותר בו מודה המעביד, או העולה מהראיות.

 

הטוען לימי העדרות - עליו הראיה, והטוען כי שילם גמול שעות נוספות - עליו הראיה (ראה לעניין זה דב"ע לג/12-3 צ'יבוטרו נ' אטלקה אברהם, פד"ע ד' 173; דב"ע לז/1-2 תופיק חלד מחמוד נ' "דקל מרקט" שותפות, פד"ע ח' 343).

 

אולם, כאשר עובד מוכיח מסגרת מסודרת של שעות עבודה, יש להעביר את נטל הראיה אל המעביד (ראה לעניין זה דב"ע נב/52-3 אחיה חסין מוגבריא ואח' נ' מקורות חברת מים בע"מ ואח' (ניתן ביום 28.6.92 - לא פורסם), וכן דב"ע נה/21-2 איזידור עבו נ' יעקב הרוש (מיום 12.3.96 - לא פורסם).

           

הנתבעת טוענת, כי התובע קיבל את מלוא שכרו לרבות גמול בגין עבודה בשעות נוספות עבור כל תקופת עבודתו ומפנה לשיעור הגמול שקיבל התובע בסך כולל של 45,714 ₪ בנוסף לשכר היסוד (סעיף 45 לסיכום טענות הנתבעת).

 

בבואנו לבחון זכאות התובע לגמול הנוסף שתבע, עולה כי חישובי התובע שגויים במספר נתונים ששימשו בסיס לחישוביו:

א.  התובע לא קיזז את שעת ההפסקה שזכה בה מידי יום ביומו, וערך החישוב לפי 12 שעות יומיות, היינו לפי מועדי הכניסה והיציאה בכרטיסי העבודה.

התובע אמנם העיד כי רק לעתים רחוקות הייתה הפסקה של שעה (עמ' 7 לפרוטוקול), אולם טענה זו לא הוכחה.

בכרטיסי הנוכחות ציינה הנתבעת במפורש כי כאשר התובע עבד 12 שעות נלקחו בחשבון 11 שעות לצורך חישוב שכרו. כרטיסי נוכחות אלה הוצגו לתובע לפחות במעמד תשלום השכר והתובע היה מודע לחישוביה של הנתבעת ואף העיד כי בגין כל שעות עבודתו קיבל שכרו, לפיכך הוכח או לפחות ניתן להסיק, כי התובע, במעמד קבלת השכר, היה מודע לקיזוז השעה הנ"ל ולא מחה. די בכך כדי להעדיף את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובע, כי אכן זכה לשעת הפסקה ביום.

ב.  למותר לציין, כי התובע לא קיזז מחישוביו לפחות את מחצית השעה בגין הפסקה שהודה כי ניצל.

ג.  התובע לא הוכיח כי היה זכאי לעבוד שעות קיץ מופחתות, שכן שעות הקיץ בוטלו. (הסכמים קיבוציים/כרך 3 פרק 18.1 עמ' 8).

ד.  זאת ועוד. התובע ערך חישוביו על פי מחיר שעתי של 18 ₪ כאשר בכתב תביעתו טען לחישוב על פי שיעור שכר מינימום שעתי.

 

ובאשר למספר השעות על פיו נערך החישוב, אין חולק כי בגין תקופת עבודת התובע מ-11/01 עד 4/04 התובע לא יכול היה לפרט במדויק את השעות, שכן תלושי השכר לא הוצגו לתיק על ידי הנתבעת ובכך נגרם לו "נזק ראייתי". עדת הנתבעת הודתה בעדותה, כי "בריכוז התלושים לא רואים את השעות, אבל בתלושים עצמם כן רואים". וכשנשאלה "היכן התלושים" השיבה: "יש תלושים אז נוציא אותם". (עמ' 14-15 לפרוטוקול).

 

גרסת הנתבעת בסיכום טענותיה כי התובע חתם כי קיבל תלושים ודוחות נוכחות, לא הוכחה, לפחות הדבר לא עולה מדוחות הנוכחות שהוצגו לתיק בתקופת עבודתו ב-2005. כמו כן, הנתבעת לא הציגה תלושי שכר של התובע, למרות שהודתה בקיומם, ובכך אף הפרה את צו גילוי המסמכים הספציפי שניתן על ידי כב' השופט סופר (החלטה מיום 22/8/07).

 

זאת ועוד. במסגרת נספחי תצהיר גילוי המסמכים של עדת הנתבעת (לימור אבן) צורפו אישורי קבלת תשלומים בין היתר של התובע בהם צוין סכום בלבד בערך דולרי ללא פירוט. גם מסמך זה אינו יכול לעזור לתובע לעריכת חישוב קצוב ומדויק.

 

מכל שנאמר לעיל עולה כי מחד, חישובי התובע שגויים במספר פרמטרים ומאידך, הייתה מתכונת עבודה קבועה ו"נזק ראייתי" שנגרם לתובע בגין אי הצגת התלושים וכרטיסי הנוכחות עד לשנת 2005.

 

כמו כן עולה, כי התובע, החל מ-1/03, קיבל גמול בגין שעות נוספות מעבר לשכר היסוד ששולם לו שהיה גבוה משכר המינימום.

 

במסגרת כל הנתונים הנ"ל ובחינת התשלומים ששולמו לתובע על ידי בית הדין, הגענו למסקנה כי יש לזכות התובע בגין הפרשי גמול עבור עבודה בשעות נוספות רק עבור שנת 2003, וזאת מהטעם כי בשנת 2003 התובע קיבל 8,700 ₪ פחות בגין שעות נוספות מהסכום שקיבל בגין שנת 2002. הנתבעת לא השכילה להוכיח או להביא ראיה להסברת ההפרש הנ"ל, כאשר אין חולק כי מדובר בעובד שעבד במתכונת עבודה קבועה ושלא נסתרה על ידי עדות מהימנה של הנתבעת.

 

לא הוכח כי בשנת 2003 נעדר התובע מעבודתו תקופה ארוכה.

 

בית הדין בחן את נתוני השכר לשנה הנ"ל ועולה, כי אם אכן התובע עבד גם בשנת 2003 בממוצע 3 שעות נוספות מידי יום במשך כ-18ימים בחודש בממוצע (היינו 11 שעות יומיות בימי חול, כאשר החישוב הממוצע נעשה על פי דוחות הנוכחות לשנת 2005). עולה כי התובע זכאי היה לכ-5,000 ₪ בנוסף לגמול בגין שעות נוספות שקיבל בשנת 2003.

 

בחישובים שנערכו לעיל נלקחה בחשבון העובדה, כי בשנת 2003 זוכה התובע בשכר יסוד העולה על שכר המינימום אותה עת בגין 186 שעות עבודה.

 

לפיכך, כאשר מחד הנתבעת לא הוכיחה כל בסיס עובדתי לפער שבין הגמול שקיבל התובע בשנת 2002 לבין הגמול שקיבל ב-2003 כאשר מדובר במתכונת עבודה קבועה פחות או יותר.  כאשר תלושי השכר שעדת הנתבעת הודתה בקיומם לא הוצגו לתיק, ושמהם ניתן היה לקבוע את מספר השעות שבגינן קיבל התובע הגמול הנוסף, בנסיבות אלה, יש לראות הנתבעת כמי שאחראית ל"נזק הראייתי" שנגרם לתובע עקב אי יכולתו להוכיח את מלוא תביעתו בשל מעשים אלה. על פי דוקטרינת "הנזק הראייתי" עובר נטל השיכנוע להוכחת הטענה בדבר תשלום מלוא הגמול מן העובד אל המעביד, היינו לנתבעת.

 

הנתבעת לא עמדה בנטל זה.

 

בנסיבות שלפנינו, אף לא תישמע טענת הנתבעת כי אין בידיה חלק מהמסמכים הרלוונטיים, היינו דוחות הנוכחות או תלושי השכר, שכן לא חלפו 7 שנים. התביעה הוגשה במהלך תקופת ההתיישנות וגרסת עדת הנתבעת, כי החומר נעלם (עמ' 14 לפרוטוקול), אינה בבחינת עילה ראויה לפטור אותה מחובתה ל"נזק הראייתי" שגרמה.

 

באשר לתקופות העבודה הנוספות שפירט התובע, לרבות תקופת עבודתו מ-1/05 עד 4/05 - התובע לא השכיל להוכיח זכאותו לקבלת הגמול שתבע, שכן לא ניכה מחישוביו את שעת ההפסקה וחישוביו נעשו על פי שכר שעתי של 18 ₪ בניגוד לאמור בכתב תביעתו ואף שכר היסוד ששולם לו עלה על שכר המינימום.

למשל, מעיון בכרטיס הנוכחות לחודש 2/05 עולה כי התובע עבד 56.5 שעות נוספות מתוכן 40 שעות במחיר של 125% ו-16.5 שעות במחיר של 150% והיה זכאי לגמול בסך 1,332 ₪ מעבר לשכר היסוד שקיבל בגין 186 שעות ובסך של 3,348 ₪. היינו, התובע היה זכאי על פי האמור בדו"ח הנוכחות לשכר כולל של 4,680 ₪. מעיון בריכוז השכר לחודש 2/05 (נספח ב'/5) עולה כי במסגרת שכר היסוד נכללו גם הסכומים בגין גמול עבודה בשעות נוספות (סעיף 26 לתצהיר לימור אבן). היינו, שולם לתובע בחודש זה 4,360 ₪ כולל. מדובר בהפרש של כ-300 ₪ בין חישוביו של התובע לבין חישובי הנתבעת, אולם הפרש זה "נבלע" בשעות ההפסקה אשר לא קוזזו על ידי התובע, לרבות חישוב השכר על פי 18 ₪ לשעה.

 

מכל שנאמר לעיל יש לזכות התובע בהפרשי שכר בגין גמול עבודה בשעות נוספות בסך של 5,000 ₪ בלבד.


ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת

קישור לפסק הדין:         תפ (נצ) 1035/07 – מ"י – משרד התמ"ת נ' ט.ר.י מסעדות בע"מ (מסעדת סברס)

(מיום 21.12.08) פורסם ב"נבו"

עובדות:

נגד נאשמת 1 הוגש כתב אישום בגין אי תשלום שכר מינימום לעובדים זרים אותם העסיקו.

נאשם 2 הואשם באי תשלום שכר מינימום על ידי מנהל.

לנאשמים טענה כי לו היו לוקחים בחשבון את כל ניכויי השכר שנוכו כחוק – היה מתברר כי השכר ברוטו (ללא ניכויים) הוא שכר המינימום.

 

פסק הדין:

בית הדין האזורי לעבודה הרשיע את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם ופסק כי:

אי תשלום שכר מינימום לעובד, היא עבירה פלילית מסוג אחריות קפידה ולכן אין רלוונטיות לקיומו או אי קיומו של אלמנט נפשי אצל המעביד שאינו משלם שכר מינימום לעובדיו.

 

בענין אחריותו של נאשם 2, הרי שבשונה מהאחריות קפידה של המעסיק, ניתן לפטור את מנהל התאגיד מאחריות בשל אי תשלום שכר מינימום, אם הוכח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של החוק. מנהל משמש אורגן של התאגיד אך אין לו אחריות כספית ישירה לחובות של התאגיד שהוא מנהל, שהינו אישיות משפטית נפרדת.

בענייננו הוכח כי נאשם 2 היה מנהל פעיל ושותף בנאשמת 1 ושהיה אחראי לנושא העובדים הזרים ולתשלום שכרם. המאשימה הוכיחה ברמת ההוכחה הנדרשת כי נאשם 2 לא שילם לעובדים שכר מינימום, בהתאם לפירוט המתייחס לנאשמת 1 כשנאשם 2 לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה.

 

אין חולק על כך שמר קימה לא הכליל בחישוביו, סכומים, שלטענת הנאשמים שולמו לעובדים, אם באופן עקיף ואם באופן ישיר, וזאת כפי שהעיד:

"..בתלושי השכר לא צויינו כל ההורדות האלה שהמעסיק אמר לי בעדותו שהוא ביקש להוריד. וגם אין לי הוכחה חד משמעית. המעסיק לא הציג הוכחה כזאת, שהעובד אכן קיבל את הדברים האלה והוא הוריד כחוק, בגלל זה לא התחשבתי" (עמ' 11 שורות 23-20 לפרוטוקול).

           

להלן הניכויים שביצעה הנאשמת, לטענתה, ואשר אליהם לא התייחסה המאשימה, בחישוביה:

 

א.         תשלום מקדמה בסכום של 500 ₪, לכל עובד, עת הגיע לעבוד במסעדה, בחודש 2/04.

ב.         ביטוח בריאות.

ג.          שכר דירה.

ד.         תשלום עבור קניותיהם ב"סופר אלונית".

ה.         רכיב נסיעות, אשר שולם לעובדים הגם שבפועל לא נזקקו לו שכן ירקית היתה זו שהסיעה אותם.

 

יש לציין כי אין חולק שלו היתה המאשימה לוקחת בחשבון, במסגרת חישוביה, גם את הרכיבים הנ"ל, הרי ששכרם של העובדים לא היה פוחת משכר המינימום ובהתאם, לא היתה המאשימה מייחסת לנאשמים את העבירה של אי תשלום שכר מינימום.

 

ההפרש בין השכר אותו קיבלו ארבעת העובדים בחודש פברואר 2004 לבין שכר המינימום שהיה נכון לאותה תקופה, עמד על 731.79 ₪.

 

הנאשמים טענו שחלק גדול מההפרש (500 ₪ לכל עובד), נבע מכך שבחודש 2/04, העניקו לכל עובד מקדמה על סך 500 ₪, אשר לא מצאה ביטוי בספרי החשבונות או בפלט הקופה.

בהקשר זה נשמעו מספר עדויות:

 

א.         עדותו רו"ח מר עודה אמיר (להלן:"מר עודה" או "רואה החשבון")

 

מר עודה הודה כי עבודת החשבונאות הקשורה לנאשמת מס' 1, מטופלת על ידו (עמ' 21 שורות 32-31 לפרוטוקול), אך לא ידע להשיב האם ראה הפרש בקופה בחודשים 2/04 עד 5/04 וזאת עת ציין כי לא בדק את המקרה הספציפי הזה (עמ' 21 שורות    28-27 לפרוטוקול) ולאחר שהעיד כי אם מושכים כספים מהקופה "אמור להיות הפרש בקופה" (עמ' 21 שורות 26-22 לפרוטוקול). מר עודה, השיב בחיוב, עת נשאל:"ואם נמשכים סכומים שלטענת הנאשם זה סכומים גבוהים של מאות ואלפי שקלים, אז מן הסתם, אמור לבוא לידיעתך, במסגרת הנתונים שמועברים אליך" (עמ' 22 שורות 3-1 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו הנגדית, הודה מר עודה שאם היו מודיעים לו על תשלום מקדמה לעובדים, הוא היה מבטא ענין זה בתלושי השכר הרלוונטיים (עמ' 22 שורות 21-9 לפרוטוקול).יש לציין כי, בשלב מסויים, הודה מר עודה כי:"לגבי ה - 500 ₪ שאתה אומר, אני לא יודע" (עמ' 22 שורה 23 לפרוטוקול).

כפי שציין, ב"כ המאשימה בסיכומיו (עמ' 68 שורות 10-6 לפרוטוקול), מר עודה נמנע מליתן תשובות ברורות ועדותו לא תמכה בטענתו של נאשם מס' 2 לענין תשלום המקדמות.

 

חשוב לציין כי העובדה שמר עודה, רואה החשבון שאמון על הנהלת החשבונות של נאשמת מס' 1, לא יכל לחזק את טענת נאשם מס' 2 לענין תשלום המקדמות, החלישה עד מאוד טענה זו.

 

בעדותה הראשית של הגב' נקש, היא התייחסה לתשלום המקדמה של ה - 500 ש"ח לכל עובד

הסתירה הבולטת בין תשובתה הנ"ל של הגב' נקש לבין תשובותיו של מר עודה בענין המקדמות, לא תרמה, אף היא לחיזוק גרסתו של נאשם מס' 2, בדבר תשלום מקדמות לעובדים

קיבל משנה תוקף גם לאור העובדה שהנאשמים לא המציאו כל אסמכתא אותנטית לעצם ביצוע התשלומים, וזאת הגם שהמסקנה המתבקשת לאור תשובתה הנ"ל של הגב' נקש שאם מוציאים כספים ומדווחים עליהם הרי שלא צריך להיות קשה להציג אסמכתא אובייקטיבית ואותנטית שכך אכן נעשה.

נאשם מס' 2

 

בהודעה שנגבתה מנאשם מס' 2 בתאריך 7/6/04 (מ/1) הוא התייחס לנושא המקדמות עת ציין: "נתתי להם לפעמים מקדמות ולא החתמתי אותם על כך. יש לי רישום מדוייק על כך". הנה כי כן, בהזדמנות הראשונה שניתנה לנאשם מס' 2 לציין את המקדמות, שנתן לכל אחד מעובדיו, בחודש 2/04, הוא לא מצא לנכון להתייחס ספציפית למקדמות בנות ה - 500 ₪, כשאמירתו הכללית לענין מקדמות לא הועלתה  בהמשך.

 

בנקודה זו יש לציין כי גם אמירותיו לענין ה"רישום המדוייק" של המקדמות, לא באה לידי ביטוי במסמכים שהמציא למאשימה.

בנקודה זו יצויין כי למרות ההזדמנות שניתנה לנאשמים להמציא אסמכתאות לענין תשלום המקדמות בנות ה-500 ₪, הם לא המציאו שום מסמך בענין זה, גם לא במועד בו נחקר נאשם מס' 2 בשנית

 

לאור כל האמור לעיל הריני קובעת כי הנאשמים לא הצליחו להוכיח טענתם לתשלום מקדמה של 500 ₪, בחודש 2/04, לכל אחד מהעובדים ולכן בשים לב להפרשים המופיעים בטבלה שצורפה לכתב האישום,  די בכך כדי לבסס את טענת המאשימה, לפיה, בחודש פברואר 2004, פחת שכרם של העובדים משכר מינימום.

 

ביטוח בריאות

בכל הקשור לביטוח הבריאות, הגישו הנאשמים, שני מסמכים נ/5 ונ/8.

נ/5 -

מדובר במסמך שהנפיקה חברת כלל בריאות, המהווה "כרטיס זמני" והמופנה למשרד הפנים

נ/8 -

עניינו:"חשבון לתשלום - מסעדת סברס גומא", המסמך אשר תאריך ההנפקה המופיע עליו הוא 5/2/04 מלמד שעבור כל אחד מארבעת העובדים, נדרשה הנאשמת מס' 1 לשלם ביטוח רפואי בסכום של 1.20$ ליום ובסה"כ נדרשה לשלם עבור כל אחד מהעובדים סכום של 439.2$

יש לציין כי מסמך זה הגם שיש בו, במידה מסויימת כדי לקדם את טענת הנאשמים באשר לנושא הביטוח הרפואי, הרי שלא די בו. שהרי אין במסמך כדי להוכיח כי התשלום שנדרש אכן שולם על ידי הנאשמת מס' 1. ובנקודה זו יצויין כי לו רצו הנאשמים להוכיח כי אכן שילמו את הביטוח הרפואי עבור העובדים, היה עליהם לטרוח ולהמציא גם אסמכתאות על ביצוע התשלום ולא רק על הדרישה לבצעו. כשלענין זה היו יכולים להיות רלוונטים מספרי השיקים באמצעותם שולם הביטוח ו/או תדפיסים מהבנק המעידים על ביצוע התשלום ו/או חשבונית מכלל ביטוח שהיתה מלמדת על קבלת הכסף. אולם משלא המציאו הנאשמים אף אחד מהמסמכים הנ"ל הרי שהם לא הצליחו להוכיח כי אכן שילמו את ביטוח הבריאות עבור עובדיהם ולכן, בצדק, לא התחשבה המאשימה בניכוי המותר לפי תקנה 2 לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשס"ב-2001.

 

שכר דירה.

תקנה 2 (א) לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), תש"ס - 2000, מתייחסת לסכום המירבי שמעביד רשאי לנכות משכרו החודשי של עובד זר כהחזר הוצאות המעביד למגורים הולמים. בהתאם לתקנה 2(ב) אם מדובר במגורים שבבעלות המעביד, ולצורך כך: "יראו מגורים כנמצאים בבעלות המעביד, כל עוד לא הציג המעביד למפקח חוזה שכירות לגבי הדירה שבה מתגוררים עובדיו וקבלות על תשלום שכר דירה בעדה".

מכאן, שתאורטית היו רשאים הנאשמים להפחית מכל עובד סכום שנע בין 265.58 ₪ (אם אקבע כי העובדים התגוררו במגורים שאינם נחשבים כמגורי המעביד), לבין 172.045 ₪ וזאת בגין מגורים הולמים והוצאות נלוות.

ומאחר והם לא הוכיחו כי שילמו שכ"ד, כשגם תאריך השכרת הדירה, הנטענת, כפי שהוא מפורט על נ/4 לא מוכיח כי מדובר בדירה שנשכרה עבור העובדים המאוזכרים בכתב האישום, הריני קובעת כי יש לראותם כמי שתקנה 2(ב) לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), תש"ס - 2000, חלה עליהם ובהתאם לראותם כמי שניכו מחצית מהסכום המופיע בטור ב', שורה 6 לטבלה המפורטת בסעיף 2(א) לתקנות הנ"ל וכמי שניכו את הסכום המרבי המותר לניכוי בגין "הוצאות נלוות", ובסה"כ סכום של 172.045 ₪ לכל עובד.

 

תשלום עבור קניות העובדים ב"סופר אלונית"

הנאשמים טענו כי שילמו עבור העובדים, עבור קניותיהם ב"סופר אלונית", כשלתמיכה בטענתם, העידו את מר יוגב והגישו את נ/ 1.

מאחר שלהבדיל מניכויים בגין ביטוח בריאות, שכר דירה והוצאות נלוות, שהינם ניכויים שהמעביד רשאי לנכותם משכר עובדיו, באם הוא פועל בהתאם לתקנות, מבלי לבקש את רשותם, הרי שהדין אחר עת מדובר בניכויים כדוגמת ניכויים בגין קניות. כבר בנקודה זו יש לציין כי אין חולק שאת הקניות, שלגירסת הנאשמים, ביצעו העובדים בסופר אלונית, ניתן להחשיב, לכל היותר, במסגרת ניכויי רשות. שהרי בהתאם לעדותו של מר יוגב, מדובר היה ב"סיגריות ואלכוהול ודברים ליום יום כמו שמפו, סבון" (עמ' 27 שורות 12-11 לפרוטוקול). ומכאן שכדי שניתן יהיה לקבוע שהמאשימה היתה צריכה להתייחס לסכומים הנ"ל כחלק מהשכר ששולם לעובדים, יש לקבוע כי הנאשמים הוכיחו לא רק שהעובדים אכן ביצעו את הרכישות הנ"ל וכי נאשמת מס' 1 היא ששילמה עבורן, אלא שהעובדים הסכימו כי הסכומים הנ"ל ינוכו משכרם.

בהתחשב בראיות שלפניי ובמיוחד בשל העדר הסכמה בכתב מצד העובדים, בכל הקשור לקניות הנטענות בסופר אלונית וכן בהתחשב בעובדה שהנאשמים לא המציאו, באף שלב, את אותו פירוט קניות, לגביו טען מר יוגב, כשבנקודה זו חשוב לציין כי הגם שישיבת ההוכחות בתיק זה התקיימה כ-4 שנים לאחר העבירה הנטענת הרי שאת המסמכים שיכלו לבסס את טענות הנאשמים, הם יכלו להגיש, בסמוך מאוד למועד סיום העסקת העובדים, ומשלא עשו כן, פועל הדבר לרעתם, בבחינת עדות כבושה. בנוסף, יש לציין כי לא היה בעדותו של מר יוגב ובעדותו של נאשם מס' 2, כדי להוכיח את טענתם באשר לקניות העובדים בסופר אלונית, וזאת גם בהעדר מסמכים התומכים בסיכום הנטען בין נאשם מס' 2 לבין העובדים, העדר פירוט הקניות הנטען, העדר ייחוס סכומים לכל עובד וכן העדר מענה סביר בשל דרך ההתנהלות - אי תשלום החוב בתקופה בה שהו העובדים בארץ, וזאת מעבר לעובדה שהנאשמים לא הראו הכיצד הפרשי השכר תואמים לחובו של כל עובד, בגין כל אחד מחודשי העבודה.

 

נאשם מס' 2

בענין אחריותו של נאשם מס' 2, יש להידרש לסעיף 15 לחוק שכר מינימום, אשר קובע:

 

"נעברה עבירה לפי חוק זה בידי תאגיד, יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף - למעט שותף מוגבל - או פקיד באותו תאגיד ואחראי לעניין הנדון, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה".

 

בשונה מהאחריות קפידה של המעסיק, ניתן לפטור את מנהל התאגיד מאחריות בשל אי תשלום שכר מינימום, אם הוכח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של החוק.

מנהל משמש אורגן של התאגיד אך אין לו אחריות כספית ישירה לחובות של התאגיד שהוא מנהל, שהינו אישיות משפטית נפרדת.

נאשם מס' 2 טען כי הוא איננו המנהל היחיד של נאשמת מס' 1 ואכן מעיון ב-מ/12 ניתן ללמוד כי מר דוד רוזנטל רשום כאחד ממנהלי החברה (ביחד עם נאשם מס' 2 ועם מר זאב רחמני) וכי מר רוזנטל אף רשום כאחד מבעלי המניות של החברה.

 

הגב' נקש, אשר מעדותה התרשמתי כי היא רצתה עד מאוד לסייע לנאשם מס' 2, העידה שגם מר רוזנטל היה פעיל בניהול המסעדה וזאת בין היתר, עת העידה, כי את פנקסי הנוכחות מסרה לו, אחרי שסיימה לטפל בהם (עמ' 35 שורות 28-27 לפרוטוקול) וכי היא ומר דוד העבירו לרואה החשבון את דיווחי השעות (עמ' 35 שורות 30-29 לפרוטוקול).

 

נאשם מס' 2 העיד כי נאשמת מס' 1: "זאת החברה שאני ודוד פתחנו בצומת הגומא. זאת מסעדה. פתחנו חברה ביחד על מנת לפתוח מסעדה. התאגדנו ופתחנו את המסעדה" (עמ' 44 שורות 15-14 לפרוטוקול). נאשם מס' 2 העיד כי הוא תפעל את נושא הרכש והניהול השוטף (עמ' 44 שורות 23-22 לפרוטוקול), בעוד מר דוד טיפל בנושא שכר עבודה, שיבוץ עובדים וכיוצא בזה (עמ' 44 שורות 25-24 לפרוטוקול). בהמשך ולאחר שהבהיר נאשם מס' 2 ש"הכל היה מתואם", הוא נשאל האם כל מה שהיה קשור לעובדים הזרים עשה מר דודו, והוא ענה:"לא. גם אני וגם הוא. זאת אומרת החלטנו ביחד לשנות את התפריט והחלטנו ביחד להביא עובדים זרים.." (עמ' 45 שורות 3-1 לפרוטוקול). נאשם מס' 2 נשאל מי דיווח להנהלת חשבונות (עמ' 45 שורה 9 לפרוטוקול) ותשובתו היתה:"הדיווח להנהלת חשבונות נעשה על ידי. ריכזנו" (עמ' 45 שורה 10 לפרוטוקול) כשבהמשך כשנשאל מי זה ריכזנו הסביר על כך שהגב' נקש הביאה והחזירה אותם וכי היה לה ריכוז השעות של העובדים. בהמשך העיד נאשם מס' 2 כי יש פנקס רישום עם שעות העבודה שהגב' נקש ניהלה אותו. בנקודה זו יצויין כי באף שלב לא המציאו הנאשמים את דוחות הנוכחות המלאים והמפורטים של כל העובדים.

 

מר יוגב

 

במסגרת עדותו של מר יוגב, הוא לא התייחס ולו פעם אחת לקשר כזה או אחר שהיה בינו לבין מר דוד, וכל עדותו התייחסה לסיכומים כאלה או אחרים שהיו בינו לבין נאשם מס' 2.

 

מר עודה

 

מר עודה העיד כי המנהלים של נאשמת מס' 1 הם נאשם מס' 1 ומר דוד רוזנטל (עמ' 20שורה 5 לפרוטוקול).

 

מר עודה נשאל:"מהיכן למעשה נשאבים כל הנתונים שלמעשה מוצאים את מקומם בתלוש" (עמ' 21 שורה 1 לפרוטוקול) ותשובתו היתה: "אנו מקבלים מבעלי המניות או ממישהו מטעמם, אם זו הפקידה" (עמ' 21 שורה 2 לפרוטוקול) כשהתבקש מר עודה להבהיר מי היה הגורם, מקרה הזה שהעביר את הנתונים, הוא השיב כי אינו זוכר וכשנשאל:"ובדרך כלל", השיב:"אריק בעצמו או ירקית שהיא עובדת שם. זה מה שאני זוכר".." (עמ' 21 שורה 6 לפרוטוקול), בהמשך, לאחר עוד מספר שאלות במסגרתן התבקש להתייחס גם למר דוד, ענה העד:"אני יודע ששניהם מתעסקים בתלושים, אני לא יודע מי העביר בחודש הזה. ירקית או אריק או דוד, אם אריק היה עסוק" (עמ' 21 שורות 11-10 לפרוטוקול). בהמשך עדותו התברר כי לא העד עצמו הוא שהיה מקבל את הנתונים אלא חשבת שכר מהמשרד, עליה הוא ממונה (עמ' 21 שורות 18-13 לפרוטוקול).

 

הכרעה

 

מכלל הראיות שהובאו לפניי, הוכח כי נאשם מס' 2 היה מנהל פעיל ושותף בנאשמת מס' 1 ושהיה אחראי לנושא העובדים הזרים ולתשלום שכרם. השאלה האם היה מקום להגיש כתב אישום גם כנגד מר דוד רוזנטל, אינה רלוונטית להכרעה בשאלה האם יש להרשיע את נאשם מס' 2 בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

 

כאמור, מחומר הראיות שלפניי עלה כי נאשם מס' 2 תיפקד כמנהל פעיל בנאשמת מס' 1 וכי היה אחראי על נושא העובדים הזרים ותשלום שכרם, כשבנקודה זו יצויין כי העובדה שנאשם מס' 2 הגדיר את תפקידו באופן שלכאורה הרחיק אותו, במידה מסויימת, מטיפול בנושא העובדים הזרים, אינה מוכיחה דבר, גם בשל כך שלא הרשימה אותי במהימנותה  וגם בשל כך שבהמשך עדותו הוא הבהיר את האופן בו הועברו הנתונים הקשורים לעובדים הזרים למשרד רואה החשבון, באופן שהצביע על מעורבותו הממשית בענין. בנוסף, , מה גם תשובתו הסופנטאנית של מר עודה, עת נשאל מי העביר לו את הנתונים במוצאים ביטוי בתלוש, התייחס לנאשם מס' 2 ולגב' נקש, כשרק בהמשך, לאחר שב"כ המאשימה שאלו לגבי "דוד" אמר מר עודה:"..אז יכול להיות שגם דוד העביר" (עמ' 21 שורה 8 לפרוטוקול), אולם בהמשך ציין :"ירקית או אריק, או דוד, אם אריק היה עסוק" (עמ' 21 שורות 11-10 לפרוטוקול), מכאן שהגורם הראשי להעברת הנתונים היה דווקא אריק, או הגב' ירקית. דבר זה מוכיח את שטענה המאשימה לענין היותו נאשם מס' 2 נאשם נכון בתיק.

 

לנוכח כל האמור לעיל ובשים לב לטענות המאשימה הריני קובעת כי היא הצליחה להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת כי נאשם מס' 2 לא שילם לעובדים שכר מינימום, בהתאם לפירוט המתייחס לנאשמת מס' 1 כשנאשם מס' 2 לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה.

 

 

 

 

 


ערכאה:                                    בבית הדין הארצי לעבודה

קישור לפסק הדין:         עע (ארצי) 212/06 – ימית א. בטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים ואח'

 

עובדות:

שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (עב 1700/02; [פורסם בנבו], השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור מר אבנרי ומר גביר), בו התקבלה חלקית תביעתם של מר אלי אפרים ומר יוני רובין (להלן –העובדים) כנגד ימית א. ביטחון (1998) בע"מ (להלן – החברה).

 

 

החברה היא חברת שמירה שסיפקה, בין היתר, שירותי אבטחה לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים (להלן – הדסה) .

העובדים עבדו כמאבטחים מטעם החברה בבית חולים הדסה, ובשנה האחרונה לעבודתם קודמו לתפקיד אחראי משמרת (אחמ"ש). תמורת עבודתם כמאבטחים שולם לעובדים שכר בסך של 19.70 ₪ לשעה, ותמורת עבודתם כאחמ"ש שולם לעובדים שכר בסך של 23.30 ₪ לשעה.

ביום 17.12.2001 קיבלו העובדים  הודעה מהמפקח על עבודתם מטעם החברה כי בשל דרישת הדסה שאחראי משמרת יהיה קצין במילואים, לא יוכלו להמשיך בעבודתם בהדסה כאחמ"ש. בהמשך לכך, סיימו העובדים את עבודתם בחברה, בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים. 

נסיבות סיום עבודתם של העובדים וזכויותיהם בקשר לעבודתם ולסיום עבודתם בחברה היו מושא ההליך בבית הדין האזורי, כאשר העובדים הגישו תביעה לתשלום זכויות אלה:  פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת; הפרשות לקרן פנסיה; גמול שעות נוספות; פיצוי בגין אובדן דמי אבטלה; הפרשי פדיון חופשה, דמי חגים ודמי הבראה (לעובד מר רובין בלבד). 

 

עיקר הדיון נסב אודות ערעור העובדים על אי פסיקת גמול שעות נוספות.

 

פסק הדין:

בית הדין הארצי לעבודה, (מפי השופטת ל' גליקסמן ובהסכמת הנשיא ס' אדלר, השופטת נ' ארד ונציגי הציבור י' קרא, ח' בנימיני), דחה את הערעור בע"ע 209/06, קיבל בחלקו את הערעור בע"ע 212/06, ופסק כי:

כלל הוא שהתובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שעבד בשעות נוספות, אלא גם את מס' השעות הנוספות שעבד בפועל. אולם, מגמת הפסיקה היא הגמשת הכללים בדבר נטל הראייה החלים על התובע גמול שעות נוספות, בנסיבות שונות, כאשר די בכך שהעובד הוכיח את מתכונת העבודה בכללותה, והוא אינו נדרש להוכחת מדויקת של שעות עבודתו.

נוכח השינויים בפסיקה ובחקיקה בענין נטל הראייה להוכחת תביעות שעניינן מימוש זכויות מכוח חוקי המגן; נוכח הצורך להבטיח כי העובדים מכל השכבות במשק יוכלו לממש את זכויותיהם לפי חוקי המגן; נוכח הגידול בהיקף התופעה של התעלמות מעבידים מחובות רישומיות ואי ציות לחוקי המגן, יש לתת ביטוי מעשי לנפקות המשפטית של הפרת המעביד את חובותיו הרישומיות, דהיינו חובותיו לנהל פנקס שכר, פנקס שעות עבודה ומנוחה, מתן אישורים לעובד וחובות אחרות החלות עליו לפי הדין ולהחיל את ההלכה שנקבעה לעניין אי ניהול פנקס חופשה על אי קיום חובות רישומיות אחרות, דהיינו לקבוע כי בהעדר רישומים בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב בחוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק.

 

נוכח האמור לעיל, ומאחר שהוכחת ימי עבודה חריגים מוטלת על המעסיק, התקבלה גרסת העובדים בעניין השעות הנוספות. כן התקבלה טענתם כי בחישוב השכר הקובע יש להביא בחשבון גם תשלומים ששולמו בעד חופשה, מילואים וחגים.

 

הנשיא ס' אדלר הוסיף כי: 3 שלבים לדיון בתביעת עובד לזכאות לתשלום בעד עבודה שעות נוספות המבוססת על הטענה כי עבד במתכונת עבודה קבועה: על העובד להוכיח מתכונת קבועה של עבודתו, ובכך מועבר למעסיק נטל ההוכחה; על המעסיק להוכיח את מס' שעות העבודה של העובד ואת היעדרויות; ככל שהמעסיק לא הרים את נטל הראייה, על יסוד מתכונת העבודה הקבועה שהוכיח העובד והנתונים המוכחים בנוגע לשכרו, ביה"ד קובע את שיעור הסכום המגיע לו, כאשר ניתן לעשות זאת על דרך של אומדנא.


ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת

קישור לפסק הדין:         עב (נצ) 1103/06 – אכראם ג'בארין נ' יוסי מס – מסעדת חוות תבלינים (כב' השופטת ורדה שפר, מיום 1.9.09, פורסם ב"נבו")

עובדות:

העובדים עבדו במסעדה כעובדי תחזוקה כלליים.

הם הועסקו בעיקר בסופי שבוע ו'בעתות לחץ'

 

פסק הדין:

מצאנו, כי קביעה לפיה אין לפסוק לתובעים כל תשלום שהוא בעבור זכויות נלוות בגין תקופת עבודתם רק משום כך שלא הוכחה בפנינו מתכונת והיקף העבודה שנטענו – לא תהא צודקת בנסיבות העניין.

לאחר שלקחנו בחשבון את התמונה הכוללת העולה ממכלול העדויות והראיות  שבפנינו, באנו לידי המסקנה שניתן לקבוע שכל אחד מהתובעים עבד לפחות בחמישה ימי עבודה בחודש (כולל מעת לעת בחגים).

עוד ברור, שמדובר בימי עבודה ארוכים, העולים על שמונה שעות, הגם שלא הוכח שבכל אחד מימי העבודה עבדו התובעים כנטען מתשע בבוקר עד 23:00 או 24:00.

בהקשר זה סבורים אנו שניתן לקבוע שיום עבודה של התובעים עמד בממוצע על  12 שעות.  אמנם מהרישום היחידי שהוצג בפנינו, המתעד את שעות העבודה של התובעים, ואשר נעשה בגין המחצית השנייה של חודש העבודה האחרון של התובעים, עולה לכאורה שבחלק מהימים עבדו יותר מ – 12 שעות ביום, אלא שמעבר לכך שהרישום משותף לשניהם ואין בו עצמו אבחנה לגבי החלוקה כשברור שבחלק מהימים עבד רק אחד מהם ובחלקם לא עבדו אותו מספר של שעות, הרי שעיון בלוח השנה מראה שרוב הימים נפלו בחול המועד סוכות כאשר אין חולק שהמסעדה פעלה בהיקף מוגבר.

משאין חולק ששכרם השעתי האחרון של התובעים עמד על סך של 25 ₪ במונחי נטו, הרי ששכרם היומי הממוצע לענייננו עומד על 300 ₪ ושכרם החודשי הממוצע לענייננו עומד על 1,500 ₪ במונחי נטו.

 

על בסיס האמור לעיל, ומשקבענו שהתובעים אוסאמה וחאלד עבדו במסעדה לפחות משלהי שנת 2001 ופוטרו על אתר בסוף חודש אוקטובר 2005, דהיינו תקופה בת 4 שנים, אנו קובעים כי על הנתבעים לשלם לכל אחד מהם, עם סיום העסקתם, את הסכומים הבאים –

1.         בגין פיצויי פיטורים –  סך של 6,000 ₪ במונחי נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/11/05 ועד לתשלום המלא בפועל.

2.         בגין תמורת הודעה מוקדמת – סך של 1,500 ₪ במונחי נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/11/05 ועד לתשלום המלא בפועל.

3.         בגין פדיון חופשה –  לאור הוראות סעיף 3(ב)(2) לחוק חופשה שנתית התשי"א 1951, אשר לפיו זכאי עובד שהקשר המשפטי בינו לבין המעביד התקיים לאורך כל השנה והוא עבד בה פחות

מ – 200 ימים לחלק היחסי של ימי החופשה להם זכאי עובד שעבד בעבודה מלאה כיחס מספר ימי עבודתו בפועל למספר 200, וכן נוכח היקף העבודה והשכר הקובע שקבענו לעיל , על הנתבעים לשלם סך של 4,320 ₪ במונחי נטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/11/05 ועד לתשלום המלא בפועל.

4.         בגין דמי הבראה - התובעים זכאים לדמי הבראה רק בגין שתי שנות עבודתם האחרונות, ובשים לב לויתקם והיקף משרתם יש לשלם לכל אחד מהם בגין דמי הבראה סך של 1,317 ₪ במונחי ברוטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/11/05 ועד לתשלום המלא בפועל.

 


 

ערכאה:                                    בבית הדין הארצי לעבודה

קישור לפסק הדין:         ע"ע(ארצי) 402/07 – ניצנים, חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ נ' יאיר חודאדי ואח'

 

עובדות:                        

העובדים עבדו אצל החברות כשומרים סיירים, השתכרו שכר שעתי, ושובצו לעבודה במשמרות שאינן קבועות.

 

 

פסק הדין:

על פי הוראת סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה, המנוחה השבועית המגיעה לעובד היא בת 36 שעות. כמו כן, על פי הוראת החוק, עובד שעבד בשעות המנוחה השבועית, זכאי לגמול בשיעור 150%.

ה"שבת", לעניין זכויות עובדים, מסתיימת עם צאת השבת, ועבודה במוצאי השבת איננה כשלעצמה עבודה בשבת.

אין לקבל את טענת החברות כי המנוחה השבועית לעובד היהודי מסתיימת בהכרח עם צאת השבת. אם לא קדמה לעבודה במוצאי שבת הפסקה רצופה בת שלושים ושש שעות, כי אז תחשב העבודה במוצאי שבת כעבודה במנוחה שבועית.

ואז זכאים לגמול עבודה במנוחה שבועית עבור שעות עבודתם שבמוצאי שבת.

הלכה פסוקה היא כי ככלל, התביעה לגמול שעות נוספות, כמו גם לגמול עבודה במנוחה השבועית, היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדן או לפי שכר ראוי. התובע גמול שעות נוספות או גמול עבור עבודה במנוחה השבועית חייב להוכיח לא רק שעבד שעות נוספות או במנוחה השבועית, אלא גם את מספר השעות שעבד.

חריג לכלל האמור נקבע זה מכבר בפסיקה, ולפיו די בהוכחת מתכונת קבועה של עבודה בשעות נוספות על מנת לפסוק גמול לעובד התובע גמול עבודה בשעות נוספות. משמוכחת מתכונת עבודה קבועה, עובר הנטל אל המעביד להוכיח כי העובד נעדר מהעבודה.

נוכח הקושי בהוכחת מספר שעות העבודה, והפגיעה האפשרית בעובדים המתקשים בהוכחה מדויקת של מספר השעות בהן עבדו, הוגמשו בעת האחרונה הכללים כפי שנקבעו בפסיקה בדבר נטל הראיה בהוכחת מספר השעות הנוספות שבהן עבד התובע.

." [עע 212/06, 209/06 ימית א. ביטחון(1988) בע"מ – אלי אפרים ואח' (12.11.08), להלן- פרשת ימית, וראו הפסיקה המוזכרת שם].

בפסיקתה בפרשת ימית עמדה השופטת גליקסמן על כך, שנוכח השינויים במגמת הפסיקה והחקיקה בעניין נטל הראייה להוכחת תביעות לשעות נוספות, יש להביא בחשבון התנהלותה של חברה שהעלימה בכוונת מכוון את רישומי שעות העבודה. היעדרם של רישומים בנסיבות שכאלה פועל לרעת החברה.

"מן הראוי לתת ביטוי מעשי לנפקות המשפטית של הפרת המעביד את חובותיו הרישומיות, דהיינו חובותיו לנהל פנקס שכר, פנקס שעות עבודה  ומנוחה, מתן אישורים לעובד וחובות אחרות החלות עליו על פי הדין". בקשר לכך קבעה כי "בהעדר רישומים בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב מהוראות החוק יועבר נטל ההוכחה למעסיק" (שם, בפסקה 54 לפסק הדין).

הנשיא אדלר הדגיש בחוות דעתו באותה פרשה את הרחבת החריג לחובת הוכחת עבודה בשעות נוספות, בדרך של מתן אפשרות לעובד להוכיח מתכונת קבועה של שעות עבודה, ובכך להעביר את נטל ההוכחה למעסיק.

על העובד לשכנע את בית הדין כי המתכונת הקבועה שהוא טוען לה נכונה ואמיתית. את הסכום לתשלום, ניתן לפי גישת הנשיא, לקבוע בדרך של אומדנה.

לא למותר הוא להזכיר את הוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958 (ס"ח תשס"ח מיום 6.7.08), המתיישבות  עם מגמת פסיקתו של בית דין זה, בהגמישן באופן ניכר את נטל הראיה המוטל על עובד התובע גמול שעות נוספות ממעסיקו.

בענייננו טוענים העובדים למתכונת עבודה קבועה של עבודה במוצאי שבת וביום שישי שקדם לו, שלוש פעמים בחודש. להוכחת טענתו הגיש יאיר תוכניות עבודה שבועיות המתייחסות ל- 42 שבועות.

עלה מן העדויות, כי התכניות אינן משקפות בהכרח את שעות העבודה בפועל, שכן יתכן שנערכו שינויים במשמרות לאחר הכנת התכניות.

החברות מצידן לא הגישו דוחות נוכחות של העובדים, ולא הציגו תחשיב נגדי. זאת, למרות שמעדויותיהם של עדי החברות עלה כי הן נוהגות לערוך רישומים של שעות העבודה, וכי רישומים אלה מועברים למשרד הראשי ונשמרים שם לאורך זמן.

בנסיבות כמתואר, ובשים לב להימנעות החברות מהגשת ראיות מטעמן לעניין שעות העבודה במנוחה השבועית, קבע בית הדין האזורי כי די בראיות שהציגו העובדים על מנת להוכיח מתכונת עבודה קבועה בקשר לעבודה במנוחה שבועית. לטעמנו צדק בית הדין האזורי בקביעתו.

העובדים לא ידעו לומר, ולא הוכיחו פרטנית, באילו ימים עבדו שעות נוספות. עם זאת, נסמך בית הדין האזורי על פירוט חודשי של מספר שעות עבודה שעבדו העובדים כפי שנמצא בתלושי השכר שלהם.

שעות הפסקה

בהתבססו על העדויות שנשמעו לפניו, קבע בית הדין האזורי כי לא הוכח שניתנה לעובדים הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות; כי העובדים נדרשו להישאר במקום עבודתם בזמן ההפסקות, וכי הם נדרשו להיות זמינים לקריאה בעת הצורך, מבלי שהותר להם לצאת מתחום הקניון במהלך ההפסקה.

ולאור הוראתו הברורה והמפורשת של  המחוקק בסעיף 20(ג) לחוק, כי בנסיבות שכאלה "ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה", אין לקבל את הטענות שבערעור לעניין זה, לפיהן יש לנכות את זמני ההפסקה משעות העבודה של העובדים.

צדק בית הדין האזורי בקובעו כי עבודת העובד שהיא מעבר ל-186 שעות בחודש, הינה בבחינת עבודה בשעות נוספות. הוכיח עובד כי עבד מספר שעות העולה על מספר השעות כאמור, יהיה זכאי לגמול שעות נוספות בגינן (ראו סעיפים 3,1 ו-16 לחוק שעות עבודה ומנוחה).

העובדים תבעו גמול שעות נוספות עבור השעות שעבדו, שהן מעבר ל-186 שעות בחודש, בשיעור של 25% עבור כל שעה נוספת. אין לפנינו טענה  בדבר זכאות לגמול בשיעור 50% עבור אותן שעות. מתלושי השכר שצירפו העובדים אכן עולה כי הם עבדו בחלק מהחודשים בהיקף העולה על 186 שעות. מן התלושים גם עולה כי החברות שילמו לעיתים גמול (חלקי) בגין שעות נוספות. החברות לא הכחישו את העולה מתלושי השכר, וממילא, האמור בתלושים הוא בבחינת הודאת בעל דין מטעם המעסיקות. למותר הדבר להזכיר כי החברות, שהסתפקו בהכחשה סתמית של טענות העובדים, לא הציגו דוחות נוכחות מהם ניתן ללמוד על שעות העבודה המדויקות של העובדים; לא הציגו תחשיב מטעמן לסתור את חישובי העובדים, ואף לא טענו באיזה אופן יש לחשב את השעות הנוספות (ראו בעניין דוד יפה).

בנסיבות אלה, מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי כי העובדים עמדו בנטל להוכיח את תביעתם, וכי זכאים הם לגמול שעות נספות בשיעור 25% עבור אותן שעות שעבדו, שהן מעבר ל-186 שעות בחודש, כפי שנתבע על ידם.

הזכאות לגמול שעות נוספות בנוסף לגמול עבודה במנוחה שבועית

אין חולק כי אפשרי הדבר שעבור שעות עבודה במנוחה שבועית, יהיה עובד זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות, וזאת בנוסף על הגמול שלו הוא זכאי בגין עבודה במנוחה שבועית. כך נקבע בקשר לעובד שעבד במנוחה השבועית מעבר לשמונה שעות עבודה, כי יהיה זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות עבור שעות עבודתו שמעבר ל-8 שעות עבודה ביום המנוחה השבועית, כך שבסך הכל יעמוד השכר שלו הוא זכאי בגין השעתיים הנוספות הראשונות על 175%, והחל מהשעה הנוספת השלישית יעמוד על 200%.

אמנם נכון, בענייננו כאן מדובר בעובדים שעבדו במנוחה שבועית במוצאי שבת, למשך פרקי זמן שהם קצרים מ- 8 שעות. עם זאת, אין חולק כי קמה זכאות לעובד לגמול שעות נוספות בכל מקרה שבו עבד מעבר ל-43 שעות שבועיות (להלן- "עבודה נוספת"). זכאות לגמול שעות נוספות תקום לעובד בין ש"העבודה הנוספת" שמעבר ל- 43 שעות שבועיות נדרשת ממנו ביום רגיל, ובין שהיא נדרשת ביום המנוחה השבועי.

אין כל סיבה להפחית מן השעות שמעל 186 שעות, את שעות המנוחה השבועית שבהן עבדו העובדים באותו חודש.

אשר על כן, אנו קובעים כי העובדים זכאים לגמול שעות נוספות עבור כלל השעות שמעבר ל-186 שעות בחודש, מבלי שיופחתו מהן שעות עבודה במנוחה השבועית.

 

פיצויי הלנה

לא מצאנו כי הייתה קיימת מחלוקת שבה יש ממש, המצדיקה הפחתה של פיצויי ההלנה בכל הקשור לאי תשלום מלוא המגיע לעובדים עבור גמול שעות נוספות וגמול מנוחה שבועית שפסק בית הדין האזורי.

בקשר לקביעתנו זו נזכיר גם את דרך התנהלותן של החברות במסגרת ההליך בבית הדין האזורי שנמנעו מסיבותיהן מלהגיש לבית הדין דוחות נוכחות של העובדים. בהתנהלותן זו יש כדי להטיל צל כבד על מידת תום ליבן, בקשר למודעותן לקיומו של חוב מצידן בעניין גמול שעות נוספות וגמול מנוחה שבועית.

 


ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב

קישור לפסק הדין:         עב (תא) 3029/07 – פופה אולג נ' המרמן מ.ש.פ בע"מ (כב' הש' לאה גליקסמן, מיום 24.1.10, פורסם ב"נבו")

עובדות:                        

התובע, עובד זר אזרח מולדובה.

הועסק אצל הנתבעות בתחום הבניין

הגיש תביעה כנגד הנתבעות לתשלום הפרשי שכר עבודה מולנים.

 

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעות היו מעסיקותיו של התובע במשותף וכי התובע הועסק אצל הנתבעות תקופה בת 45 חודשים, החל מחודש 9/2001 עד חודש 5/2005.

לאחר מועד זה, התובע הועסק על ידי חברת מלגם כ"א בע"מ שהיא תאגיד מורשה הנמצא אף הוא בבעלות בלעדית של הנתבעות, מכוח החלטת הממשלה מחודש מאי 2005, שקבעה כי העסקת מהגרי עבודה בענף הבניין תיעשה באמצעות תאגידים מורשים שיקבלו רישיון והיתר מיוחד מאת יחידת הסמך לעובדים זרים במשרד התמ"ת. התובע הועסק על ידי חברת מלגם עד חודש 2/2007, מועד בו פג תוקפה של אשרת עבודתו בישראל.

 

מכתבי טענות הצדדים ועדויותיהם עולה כי למעשה הצדדים אינם חלוקים על מספר שעות העבודה שביצע התובע במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעות, ובחישוביהם שניהם מסתמכים על הרישומים בתלושי שכרו של התובע וטבלת נתוני השכר שהוגשה מטעמו. המחלוקת היא על אופן חישוב השכר והתוספות להם זכאי התובע בעד עבודה בשעות קיץ בשעות נוספות.

 

פסק הדין:

התובע זכאי להפרשי שכר בעד עבודה בחודשי קיץ ובשעות נוספות.

לאחר בחינת עדויות הצדדים וכלל חומר הראיות, אנו קובעים כי יש לקבל רכיב תביעה זה בחלקו, כמפורט להלן.

בהתאם לסעיף 3 להסכם הקיבוצי, בנוסחו בתקופה הרלוונטית, נקבע יום עבודה מקוצר בחודשי הקיץ (החל מ- 16 ביוני בכל שנה עד ערב ראש השנה), "בו יעבדו העובדים שבע שעות ליום בתשלום שמונה שעות". כלומר, נקבע כי העובדים בענף הבנייה יעבדו במהלך חודשי הקיץ 7 שעות ביום אולם שכרם לא יגרע והם יקבלו שכר עבודה מלא בעד יום עבודתם המקוצר. משכך, התובע זכאי לשכר עבודה מלא בעד יום עבודה בן 7 שעות במהלך חודשים אלה. עם זאת, אין בכך בכדי לשנות את ערך השכר השעתי לו זכאי התובע בעד עבודתו בחודשי הקיץ, להבדיל מחישוב גמול השעות הנוספות, שאין חולק כי בחודשים אלה ישולם כבר החל מהשעה השמינית ליום עבודתו. על כן, אין בידינו לקבל את טענות התובע כי שכרו השעתי בחודשי הקיץ הוא גבוה יותר. עם זאת, הנתבעות הודו בסיכומיהן כי התובע זכאי להפרשי השכר בעד עבודתו בחודשי הקיץ בסך 2,369 ₪.

 

באשר לתביעה לגמול שעות נוספות: לטענת הנתבעות, טענות התובע לתשלום גמול שעות נוספות בחסר להבדיל מתוספת שכר בעד עבודה בחודשי הקיץ, לא נטענו במסגרת תצהירו במפורש, והנתבעות אף עמדו במסגרת חקירת העד מטעמן וסיכומיהן על כך שתביעה בעד גמול שעות נוספות, מהווה בנסיבות העניין הרחבת חזית (ע' 19, ש' 17; סעיף 34 לסיכומי הנתבעות). אולם, התובע טען בתצהירו כי "הנתבעות לא שלמו את שכרי בהתאם לדין", וצירף לתצהירו טבלה המפרטת את הפרשי השכר הנתבעים על ידו המתייחסת לא רק לחודשי הקיץ. לפיכך, אין לומר כי טענותיו לתשלום גמול שעות נוספות לא הועלו במסגרת תצהירו.

 

באשר לשיעור השכר: כעולה מתלושי שכרו של התובע, שכרו השעתי לא היה קבוע ולעיתים עלה על שכר המינימום, ומר לוזון אף הודה כי שכרו של התובע עלה על שכר המינימום (סעיף 6 לתצהירו). אין בידינו לקבל את טענת הנתבעות כי שכרו השעתי של התובע גילם תשלומים בעד דמי הבראה ויום חופשה, כפי שיפורט על ידינו בהמשך. כפי העולה מהטבלה שצורפה על ידי הנתבעות לתצהירן וסיכומיהן הן חישבו את גמול השעות הנוספות המגיע לתובע לפי שכר מינימום בשיעור 17.6 ש"ח – 17.93 ₪ ולא על פי השכר השעתי בתלושי שכרו. על כן, ומאחר שאין מחלוקת בין הצדדים על מספר שעות העבודה שצוינו בתלושי השכר אלא רק על אופן חישוב הגמול המגיע לתובע בעדן, אנו מקבלים את תביעת התובע לתשלום הפרשי שכר בעד  שאר החודשים המפורטים בנספח, המסתכמת בסך 1,665 ₪.


ערכאה:                                    בבית הדין הארצי לעבודה

קישור לפסק הדין:         עע (ארצי) 354/07 – אחים אוזן חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ נ' ולי טקין ואח' (עמירם רבינוביץ', נילי ארד, רונית רוזנפלד), מיום 27.1.10, פורסם ב"נבו"

 

עובדות:                        

המשיבים הינם עובדים אזרחי תורכיה, אשר הובאו לישראל על מנת לעבוד בענף הבניין ואשרות עבודתם הוצאו על שם החברה. על הצדדים חלות הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבנייה ועבודות ציבוריות (להלן - ההסכם הקיבוצי).

 

 

הטענה המרכזית של המערערת בנושא זה היא, כי לפי פסיקת בית הדין האזורי עבדו המשיבים בשכר קבלני. משכורתם שולמה במזומן על פי מספר השעות המוסכמות שפורטו בכרטיס הנוכחות. שעות מוסכמות אלה אינן השעות אותן עבדו המשיבים בפועל, אלא השעות שהוסכם כי ישולמו למשיבים עבור "יחידת יצור". כך, לדוגמא אם ליציקת גג נקבעה מכסה קצובה של כ-60 שעות עבודה, אין פירושו של דבר שאכן עבדו המשיבים ביציקת הגג 60 שעות, אלא אפשר שעבדו ביציקתו מספר שעות קטן יותר. שהרי ה"שעות הקבלניות" לא בטאו את שעות העבודה בפועל שעבדו, אלא את שעות העבודה כפי שנקצבו ליציקת הגג. יוצא איפוא, שהמשיבים קבלו שכר גבוה מהשכר שהיו זכאים לו עבור מספר שעות העבודה בפועל.

 

פסק הדין:

פסיקת הדין בשאלה זו של גמול שעות נוספות צריכה להביא בחשבון את הנתונים הבאים:

1.  המערערת לא ניהלה פנקס שעות עבודה כהוראת סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה או החוק) ותקנה 5 לתקנות שעות עבודה ומנוחה תשט"ו-1955 (להלן - התקנות).

2. כרטיסי הנוכחות, למעט שניים נעלמו או הושמדו על ידי המערערת ואינם יכולים לשמש ראיה לכמות השעות שעבדו המשיבים מדי יום ביומו.

3. על פי חומר הראיות במרבית התקופה עבדו המשיבים בקבלנות. בשיטה זו לא נמנו שעות העבודה בפועל של המשיבים, אלא שעות העבודה שנקבעו עבור כל פרויקט ופרויקט. שעות אלה נרשמו בכרטיסי הנוכחות, אך אין הן מוכיחות את שעות עבודתם בפועל של המשיבים, אלא את מכסת השעות שנקבעה לכל פרויקט.

4. בעבודה בקבלנות מכסת השעות שבוצעה בפועל הייתה לעיתים קטנה ממכסת השעות שנקבעה לפרויקט, בשל התמריץ לסיים את העבודה מהר יותר ולהשתכר עבור פחות שעות שכר גבוה יותר.

5. המשיבים טענו בתצהיריהם למתכונת שעות קבועה הכוללת שעות נוספות. המערערת טענה, כי המשיבים לא עבדו כלל שעות נוספות, למעט במקרים חריגים.

6. המשיבים הודו, כי קבלו תשלום עבור מלוא השעות שעבדו, אך לא קבלו את התוספת עבור השעות הנוספות.

 

המסקנה הראשונה שעולה מן הנתונים שפרטנו היא שתוצאת חלוקת המשכורת החודשית נטו בתעריף השכר השעתי, אפשר שתשקף את מכסת השעות החודשיות, אך לא את מכסת השעות שבוצעה בפועל על ידי המשיבים באותו חודש. לגבי התקופה בה עבדו המשיבים בקבלנות, היא תשקף את מכסת השעות, כפי שתוקצבה לגבי הפרויקט שבוצע באותו חודש על ידי המשיבים, אך כאמור לאו דווקא את שעות העבודה  שנעבדו בפועל. מספר שעות אלה עשוי להיות גבוה בהרבה מהשעות העבודה בפועל. שיטת "חילוץ" השעות כפי שנקטו בה המשיבים ואשר אומצה על ידי בית הדין האזורי, לא משקפת את שעות העבודה שבוצעו בפועל, וגם אינה מאפשרת לדעת מהן שעות העבודה שבוצעו מדי יום ביומו. המכסה המתקבלת מ"שיטת החילוץ" היא תמיד חודשית ולא יומית או שבועית, כפי שמחייב חוק שעות עבודה ומנוחה. החישוב היומי מבוסס על הנחות ולא על ממצא מדויק.

 

מאידך, הצהירו המשיבים, כי עבדו מדי יום ביומו במתכונת קבועה בימים  א - ה' החל משעה 6:30 ועד לשעה 18:30 וביום שישי מ-6:00 עד 14:00. במהלך שלושת חודשי החורף סיימו המשיבים עבודתם בשעה 17:00. המשיבים ציינו, כי קבלו מדי יום הפסקה בת חצי שעה.

 

המערערת טענה, כי המשיבים לא עבדו שעות נוספות כלל, וכי בעת עבודתם בקבלנות תוגמלו בשעות רבות מעל ומעבר לשעות עבודתם בפועל. כמו כן טענה המערערת, כי המשיבים קבלו הפסקה בת שעה אחת בכל יום.

 

במקרה הנוכחי, עומדת בעוכריה של המערערת העובדה שלא ניהלה פנקס שעות עבודה, ולכן השמיטה מידה את הכלי לסתור את טיעוני המשיבים.

ידה בנושא היא על התחתונה, משום שלא השכילה להרים את הנטל לסתור את מתכונת העבודה שהצהירו עליה המשיבים, ולכן מבחינה משפטית מתכונת זו הוכחה.

 

עבודה בקבלנות היא כשלעצמה לא שוללת תשלום גמול שעות נוספות ככל שמוכחת שנעשתה מעבר ליום העבודה הרגיל (סעיף 16(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה).

 

במקרה הנוכחי בהעדר ניהול פנקס שעות על ידי המערערת, לא ניתן לדעת, מהן השעות בפועל שעבדו המשיבים כשעבדו בקבלנות.

נתון זה פועל לרעת המערערת.

 

כפי שעולה מחומר הראיות קבלו המשיבים את שכרם עבור שעות עבודתם, אלא שלא קבלו את גמול השעות הנוספות. (סעיפים 84 - 86 לפסה"ד של בית הדין האזורי) בנסיבות אלה היו זכאים המשיבים רק לתוספת של גמול השעות הנוספות בשיעורים של 25% או 50% ללא השכר הרגיל (100%) אותו על פי חומר הראיות קבלו.

 

במאמר מוסגר נציין, כי גם בחישוביהם לקחו המשיבים בחשבון, כי קיבלו שכר מלא עבור כל שעות עבודתם למעט התוספת עבור גמול השעות הנוספות, ואף ניכו  בחישוביהם סכומים אלה.

 

לסיכום: מכסת השעות הנוספות תחושב על פי מתכונת העבודה הבאה:

ימים א - ה מ-6:30 - 18:30 וביום ומ-6:00 - 14:00. בשלושת חודשי החורף יערך החישוב עד השעה 17:00. ממכסה זו תנוכה מחצית השעה בכל יום עבודה בגין הפסקה כגרסת המשיבים שלא נסתרה על ידי פנקס שעות העבודה שלא קיים. בכל מקרה בו תהייה מכסת השעות שנקבעה על ידי בית הדין האזורי קטנה מחישוב מתכונת השעות הקבועה הנ"ל, יערך חישוב גמול השעות הנוספות על פי המכסה שנקבעה על ידי בית הדין האזורי המבוססת על תביעת המשיבים. במילים אחרות : המכסה הקטנה משני החישובים היא זו שתקבע את הבסיס לחישוב גמול השעות הנוספות.

עבור מכסת שעות נוספות אלה תשולם למשיבים רק תוספת גמול שעות נוספות בשיעור 25% או 50% הכל לפי העניין, אך לא את מחיר שעה של 100% שכבר שולם.

לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מן המועד הקבוע לתשלום השכר מדי חודש בחודשו ועד התשלום המלא בפועל.

 

מובהר בזה, כי לא ישולם גמול שעות נוספות עבור אותה תקופה שעל פי רישום ביקורת הגבולות מי מהמשיבים לא שהה בארץ.


ערכאה:                                    בבית הדין הארצי לעבודה

קישור לפסק הדין:         עפ (ארצי) 56/09 – מ"י נ' יהושוע פרחי (כב' הש' רונית רוזנפלד; מיום 25.2.10)

פורסם ב"נבו"

 

עובדות:                        

כנגד המשיב, בעלים ומנהל של מוסך, הוגש כתב אישום, בהתייחס לעבירה של אי תשלום שכר מינימום לפי סעיפים 2 ו-14 לחוק שכר מינימום. ע"פ המפורט בכתב האישום, העסיק המשיב במוסך שבבעלותו עובד בתפקיד מכונאי, מיום 26.10.03 ועד ליום 3.2.04, ולא שילם לו את שכר המינימום הקבוע בדין. ביה"ד האזורי הרשיע את המשיב בעבירה המיוחסת לו בהתייחס לחלקה של תקופת ההעסקה, מיום 26.10.03 ועד ליום 1.12.03. באשר ליתרת התקופה, החליט ביה"ד לזכות את המשיב מאשמה. בהתייחס להרשעתו בעבירה של אי תשלום שכר מינימום גזר ביה"ד על המשיב קנס כספי בשיעור של 10,000 ש"ח. על זיכוי המשיב בהתייחס לתקופת העסקתו של העובד מיום 1.12.03, כמו גם על גזר הדין, סב הערעור.

 

פסק הדין:

ביה"ד הארצי לעבודה (מפי השופטת ר' רוזנפלד ובהסכמת השופטים ש' צור וו' וירט ליבנה) דחה את הערעור בקובעו:

בערעור שהגישה בהתייחס לזיכויו של המשיב, נסמכת המאשימה בעיקר על הוראת סעיף 7ב לחוק שכר מינימום, שבה מפורטות "חזקות" שבדין בדיון באישום או בתובענה לפי הוראות חוק שכר מינימום, כנגד מעביד.

 

על מנת שתקום החזקה לחובת המעסיק, על המאשימה להציב תשתית עובדתית ראשונית מוכחת מעבר לכל ספק סביר. כך למשל, נחוצה תשתית כזו להוכחת עצם קיומם של יחסי עובד מעביד בתקופה שלגביה נטען כי המעסיק נמנע מלשלם לעובד שכר מינימום. במקרה הנדון, המשיב על תקופת ההעסקה של העובד, כפי שיוחסה לו בכתב האישום. בעוד שבכתב האישום נטען כלפיו כי העסיק את העובד עד 3.2.04, טען המשיב כי תקופת ההעסקה הסתיימה עוד ב-11.1.04.

מעיון בחומר הראיות מתעורר ולו ספק סביר לעניין עצם העסקתו של העובד בתקופה האמורה. כלומר, יש לקבוע כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר את טענתה בדבר העסקת העובד ע"י המשיב בתקופה שמיום 11.1.04 ועד 3.2.04. מכאן שבהתייחס לתקופה זו היה מקום לזכות את המשיב מעבירה של אי תשלום שכר מינימום, באשר כלל לא הונחה תשתית ראשונית להפעלת החזקות החוקיות שבסעיף 7ב לחוק שכר מינימום.

באשר ליתרת התקופה, מיום 1.12.03 ועד 11.1.04: מקום שהתקיימה התשתית העובדתית כמפורט בסעיף 7ב לחוק, לפיה הנאשם לא הציג רישום נוכחות המתייחס לעובד, או לא נתן בידו תלוש שכר, או לא ציין בתלוש השכר את ערך השכר המשתלם לעובד בעד שעת עבודה, חזקה היא שהמעביד לא שילם לעובד שכר מינימום. בנסיבות שכאלה, החזקה שבדין מעבירה לכתפי הנאשם את נטל השכנוע ומשמעות הדבר היא שעליו להביא הוכחה לסתירת החזקה במידה הנדרשת מתובע במשפט אזרחי.

 

במקרה הנדון, עלה בידי המשיב לסתור את החזקה שבחוק בדבר אי תשלום שכר מינימום.

אם כן, יש לאשר את פסיקת ביה"ד האזורי בדבר זיכוי המשיב לתקופה שמיום 1.12.03 ועד 3.2.04.

 

 


ערכאה:                                    בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב

קישור לפסק הדין:         דמ (תא) 4837/09 – כהן חיים רפאל נ' זינגרס בע"מ (כב' הש' שמואל טננבוים, מיום 18.3.10, פורסם ב"נבו"

 

עובדות:                        

נתבעים הפרשי שכר בגין שעות נוספות, בעוד הנתבעת טוענת כי לא חלה הגנת החוק בהיות התפקיד משרת אמון.

 

פסק הדין:

אין לקבל את טענת הנתבעת בדבר משרת אמון. המדיניות המנחה בפסיקה היא לפרש את הוראות החוק בצמצום, כך שפחות עובדים יוצאו מתחולת החוק ויותר עובדים ייהנו מההגנות שהחוק מעניק. כל תפקיד דורש מידה מסוימת של אמון אישי בין העובד למעסיקו, אולם כדי ליפול בגדר החריג נדרשת מידה מיוחדת של אמון אישי. הסממנים העיקריים לבחינת מידה מיוחדת של אמון אישי הם עובד בכיר, בעל מידע מיוחד, בעל אחריות מיוחדת, שמקבל שכר גבוה התואם את האמון האישי המיוחד לו הוא זוכה.

 

במקרה הנדון עצם העובדה שהתובע נדרש להחתים כרטיס נוכחות מעידה על כך שבוצע פיקוח על שעות עבודתו, וכן העובדה שנאלץ לבקש רשות בכל החלפה שלו במשמרת, מובילות למסקנה שהתפקיד אותו מילא אינו עולה בגדר תפקיד בעל מידה מיוחדת של אמון אישי.

 

תנאי שימוש   I  אודות האתר  I  צור קשר  I  הצעות פניות הציבור
תמונה גרפית
© כל הזכויות שמורות 2014 . מדינת ישראל.
© Copyright 2014 . State of Israel. All rights reserved.