מספר עובדים פלסטינים שהועסקו במפעלים בהתנחלויות תבעו את מעסיקיהם הישראלים. העובדים שיוצגו על ידי קו לעובד (באמצעות עו"ד אלכסנדר ספינרד), ביקשו כי בית המשפט יקבע שחל עליהם הדין הישראלי וכי הם זכאים לשכר מינימום ותנאים סוציאליים בהתאם לדין זה.

השאלה המשפטית העקרונית האם חל על העובדים הדין הירדני או הדין הישראלי (המטיב עם העובדים) נידונה בבית הדין לעבודה. בעקבות פסיקת בית הדין הארצי לעבודה כי על העובדים חל הדין הירדני, עתרה עמותת 'קו לעובד' לבג"ץ.

עמותת קו לעובד טענה בעתירה, כי אין זה מוסרי להחיל דין שונה על עובדים המבצעים עבודה דומה. החלת הדין הירדני על עובדים פלסטינים בעוד שעובדים ישראלים המועסקים באותו מקום מקבלים זכויות עדיפות מכח הדין הישראלי, מהווה הפליה פסולה.

בנוסף טענה העמותה, כי המעסיקה, המועצה המקומית גבעת זאב, היא רשות שלטונית, ואין זה סביר כי תתקשר בחוזה המחיל דין שונה מדין המדינה על הצדדים.

 

בג"צ, בהרכב של 9, פסק פה אחד, כי על העובדים הפלסטינים חל הדין הישראלי. בית המשפט קבע כי המבחן לקביעת הדין החל הוא מבחן "מירב הזיקות" (באיזו שפה נערך החוזה, באיזה מטבע שולם השכר, השפה בה נערכו כרטיסי הנוכחות ועוד). בכך דחה את עמדת בית הדין הארצי לעבודה, אשר פסק שכלל המבחן הטריטוריאלי קובע, דהיינו השאלה היכן נחתם החוזה (אם נחתם בשטחים- יחול על העובדים הדין הירדני) בית המשפט הבהיר שלשאלה הטריטוריאלית אכן יש משקל, אך רק כשיקול אחד מיני רבים, ולאו דווקא כשיקול מכריע.

בית המשפט אף הוסיף כי לעניין חוזה עבודה (להבדיל מחוזה רגיל) נוספים השיקול של פער הכוחות בין העובד למעביד וכן השיקול כי יש לשמור על שוויון בין כלל העובדים באותו מקום עבודה (דהיינו עובדים המבצעים אותו תפקיד, ראוי שתחול עליהם אותה מע' דינים). בית המשפט אמר כי החלת מע' דינים שונה על עובדים באותו מקום עבודה רק מחמת לאום שונה, היא פסולה ומהווה אפליה אסורה.